מותר לסלק חפצים משטחי הרכוש המשותף?

הגמרא במסכת בבא מציעא (קא ע"ב) מספרת על אדם שקנה חביות יין רבות אך לא היה לא היכן לאחסנם, לצורך זאת הוא פנה אל אישה אחת שהיה לה שטח אחסנה גדול וביקש ממנה לאחסן את חביות היין בשטחה בתמורה לתשלום האישה סירבה לבקשתו והסכימה לבקשתו רק לאחר שהוא נישא לה. לאחר שבעל החביות סיים להכניס את חביות היין לשטח האחסנה, כתב בעל החביות גט ושלח אותו באמצעות שליח לאשתו בעלת שטח האחסנה. לאור התנהגותו של בעל החביות החליטה האישה לשכור פועלים ולהוציא את החביות משטח האחסנה שלה אל הרחוב. המקרה הגיע לבית דינו של רב הונא בריה דרב שפסק כי האישה נהגה כהוגן והיה לה מותר להוציא את חביות היין אל מחוץ לשטח האחסנה שלה וזאת משום שהאישה יכולה לטעון כי אפילו אם המקום מיועד להשכרה לצורך איחסון אין היא מעוניינת להשכיר לו את המקום משום שהוא נחשב "כאריה האורב לטרפו".

נחלקו הראשונים האם היה על האישה לעדכן את בעל החביות בדבר סילוק חביותיו משטח האחסון: הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ז הלכ' ז) כתב: "מי שהכניס פירותיו לבית חברו שלא מדעתו או שהטעהו עד שהכניס פירותיו, והניחם והלך יש לבעל הבית למכור לו מאותם הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאים אותם ומשליכים אותם לשוק. ומידת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכירו ממקצת דמיהן מקום, משום השב אבידה לבעלים אף על פי שלא עשה כהוגן".

הרא"ש (ב"מ פ"ח סי' כו) כתב "... וצריכה להודיעו ואם נאנס אחר שהודיעו היא פטורה"

להלכה פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' שיט סעי' א) את שיטת הרמב"ם והרמ"א שם פסק את שיטת הרא"ש, לאור האמור עולה לכאורה כי לדעת השו"ע לועד הבית קיימת סמכות לסלק חפצים מהשטחים המשותפים כגון מחדר העגלות או חצר הבית וכדו' ולדעת הרמ"א על ועד הבית להודיע לבעלי החפצים בדבר סילוקם מהשטחים המשותפים.

ב. מועד ההודעה בדבר הסילוק

הסמ"ע (סע"ק ב) כתב כי גם לשיטת הרמב"ם וגם לשיטת הרא"ש לאחר הוצאת החפץ לרשות הרבים בעל החצר מחויב להודיע לבעל החפץ כי החפץ שלו נמצא ברשות הרבים, אך על בעל החצר אינו מחויב להודיע לבעל החפץ עוד בטרם הוצא החפץ לרשות הרבים, אלא שכתב הסמ"ע כי לדעת הרמב"ם מידת חסידות היא להודיע לבית הדין בדבר הכוונה להוציא את החפץ אל רשות הרבים עוד בטרם החפץ הוצא החוצה.

בדרישה (סי' שיט) כתב כי חובת ההודעה לבעל החפץ קיימת רק במקרה שבעל החפץ נמצא בעיר ובידו לאסוף את החפץ מרשות הרבים, אבל במקרה שבעל החפץ אינו בעיר לדעת הרמב"ם מידת חסידות היא להודיע לבית הדין והם ישכרו מקום לאחסן את החפצים על ידי מכירת חלקם משום השבת אבידה לבעלים, ולשיטת הרא"ש בעל החצר לא נדרש להודיע אף לא לבית הדין.

הט"ז (סי' שיט סע"ק א) כתב כי לשיטת הרמב"ם מותר להוציא את החפצים לרשות הרבים דווקא במקרה בו בעל החצר צריך את מקום החפצים לצורך שימושו או לחילופין במקרה בו בעל החפצים הטעה את בעל החצר (בדומה למקרה הגמרא בו בעל חביות היין הטעה את בעלת החצר) אבל אם בעל החצר אינו נזקק למקום בו החפצים מונחים, הרי מצב זה מוגדר כזה נהנה וזה אינו חסר וממילא אין על בעל החצר להוציא את החפצים מחצרו.

בשו"ת חוות יאיר (סי' קסה) כתב כי הוצאת חפץ מהחצר לרשות הרבים ומבלי להודיע כלל לבעל החפץ יכולה להיחשב כמזיק בידיים מפני שהוצאת החפץ אל מקום שאיננו משתמר יכולה לגרום לחפץ להינזק או להיגנב וממילא על בעל החצר להודיע לבעל החפץ בטרם הוצאת החפץ לרשות הרבים.

כך גם ביאר החוות יאיר את דברי הגמרא לעיל כי האישה לא הוציאה את חביות היין אל רחובה של עיר מקום שכלל איננו משתמר, אלא חביות היין הוצאו אל שביל צדדי הסמוך לחצר וכן דבר הוצאת חביות יין כה רבות נודעה לבעל החביות והשמועה על המקרה החריג עשתה לה כנפים והגיעה לאוזן בעל החביות, וממילא לא נגרם לבעל היין כל נזק ובידו היה להציל את חביות היין.

ג. סילוק חפצים משטחי הבית המשותפים

לאור האמור עולה כי מעיקר הדין מותר לוועד הבית להוציא חפצים מאזור השטחים המשותפים וכגון חפצים המונחים במקלט או בחצר האחורית של הבניין וכדו', אלא שלדעת רוב הפוסקים על ועד הבית מוטלת חובה להודיע לבעלי החפצים על סילוקם. (אולם אם לא ידוע מיהם בעלי החפצים או שלא ניתן לאתרם הרי שיש לנהוג בחפצים הללו כדין אבידה שלא ידוע מי בעליה ואכמ"ל ועי' בעניין זה אג"מ חו"מ ח"ב סי' נו וסי' מה ).

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה

לתגובות sternyd@gmail.com