בפרשת השבוע אנו מוצאים דיון מרתק ומעניין ובעיקר אקטואלי מאי פעם, שכם בו חמור מגיע בהצעה מפתה וקוסמת לבני יעקב, למה לכם לשבת בגטו שלכם, בואו תתחברו אלינו, תתפרנסו בכבוד, תתחתנו אתנו, למה לכם להתרחק מהחיים הטובים?? תהיו שותפים בעשיה ובעול הציבורי.
בפגישה החשובה הזו בין שכם, ואביו חמור, ויעקב ובניו, אנו נוכחים לראות שיעקב אבינו לא מגיב על הדברים ואיננו עונה להם, היחידים שעונים הם "בני יעקב", יעקב שומר על זכות השתיקה כביכול, ועומד על כך הרש"ר הירש ומלמד אותנו שיעקב נתן רשות לבניו לפעול במקרה זה, כאשר הוא נוכח שאין פה בר שיחה אמיתי ממקור האמת אלא בעל תאווה החפץ בסיפוק צרכיו בלבד וסביב זה הוא מרצה את משנתו הפוליטית.
שמעיון ולוי מובילים מהלך שעד סוף הדורות דבק בהם קלונם, וכך בעת שיעקב אבינו נפרד מהם טרם עלותו השמימה, הוא מזכיר להם שוב את המעשה של רצח העם כולו גם אלו שהיו ללא רבב ושותפות במעשה המכוער בדינה, ואעפ"כ שילמו בחייהם בגלל כעסם וגחמתם של שמעון ולוי.
הרש"ר הירש מדגיש שוב ושוב שתשובתם ומקור כוחם לפעולה של שמעון ולוי הייתה בכך ששכם בן חמור הרשה לעצמו לפגוע בבת יעקב רק בגלל שהיא בת יעקב, שכם לא היה מרשה לעצמו לנסות ולפגוע בדרך שפגע בשום בת לאומה אחרת, הוא ניצל את מעמדם הלא קבוע ואת מצוקתם זו כדי לפגוע בבת יעקב, ועל כך לדעתם מגיע לו להיענש בחומרה.
יעקב אינו חולק על גישה זו, אבל טענתו היא הפגיעה בחפים מפשע שהיו עבדים משועבדים באחוזתו של חמור, ונימולו מתוך כפיה על ידי חמור, ואינם היו שותפים למעשה הנבלה.
אם כך אז למה אכן שמעון ולוי פגעו בחפים מפשע?
אל לנו לשכוח את הרקע ההיסטורי למעשים שכאלו במשפחת יעקב אבינו בדורותיה הקודמים, הסבתא (רבקה) והסבתא רבה (שרה) היו נתונים תחת הטרדה ושימוש לרעה בגופם על מנת לספק את ייצרם הבהמי של שליטים ומלכים.
אך במקרים ההם ההטרדה נעצרה עוד טרם הפכה למעשה, ואילו אצל דינה אחותם מדובר כבר בפגיעה בפועל, השבטים הקדושים הגיעו לתובנה והחלטה שראוי לחרוט בימי דברי הימים לנצח, שכזאת לא תעשה בישראל! רק תגובה הולמת ומזעזעת תוכל לתת מענה למעשה מזעזע של ניצול ואינוס עם שימוש בכוח לרעה.
בני יעקב יודעים היטב שהם עושים שימוש עם הכלי של עשו שהוא ה"חרב" כלי שניתן ושייך לישמעאל ולעשו ולא לבני יעקב, אך מנגד כאשר נעשית נבלה בישראל אין מקום לחשבון ולחשיבה, וכתשובת המשקל הם עושים שימוש לא מחושב מול מעשה לא מחושב.
"אולם רק בדרכים ובממדי הפעולה, רק בהם יש לתת דופי. הנימוק שהניע את שמעון ולוי, והמטרה ששאפו אליה, היו קדושים ומוצדקים. הרוח שפעמה בלבם הייתה הכרחית למשפחה שגדלה לאומה בתורת "יעקב" וניטל עליה לסבול כל קושי וכל השפלה, ועם זה נועדה לזקוף את קומתה מתוך אצילות הדעת וגמישות הרוח להליכה הנצחית שאין כמותה דרך כל דברי הימים. עוד על ערש מותו נראה את האב הישיש מקלל את הדרכים וה"עֶברה" הקשה, אך מברך את המניעים ואת הרוח. עוד נראה את המעמד שהעניק לשמעון ולוי בקרב יעקב - ישראל, מעמד מחוסר כוח, ומעמד של פיזור, למען לא תפרוץ החרב שבידיהם כל גבול בישראל; ועם זה רוחם החזקה, הערה תמיד לכבוד וליעוד המוסרי והרוחני, תישאר קיימת ופעילה, מחיה ומצילה בכל חוגי העם" - (רש"ר הירש בראשית פרק לד פסוק כה)
השליטה בשימוש החרב שהוא כוח ביצוע הדין מול הכוח של מידת הרחמים המאפיינת את יעקב, חייבת להיות מאוזנת ובעלת שליטה, לו היו בני יעקב מטפלים בסיפור נבלה זה רק בכוח הקול של "הקול קול יעקב" שזוהי מידת הרחמים והחמלה, ללא ספק הם היו חוטאים אל האמת בבחירתם זו, ללא ספק החובה עליהם הייתה להניח לכוח הקול ולהשתמש בכוח החרב, אין מקום לרחמים לאחר מעשה חמור שכזה.
אך בד בבד, מוכיח אותם יעקב, שהיה עליהם להיזהר שלא לפגוע באלו שאינם בעלי העוון או קשורים אליו וכך נפסק בדברי הגמרא "לו ולא לזרעו", עלינו להיזהר שלא לפגוע בזרעו של הפושע, שגם כך יהפכו ליתומים אומללים עם כתם קשה וכואב בעקבות מעשי הכיעור אביהם.
מעשים שכאלו אינם תולדה או חידוש של שנת 2018 במהלך ההיסטוריה כבר גילנו כאמור בעלי יצרים ודחפים חולניים כאלו ואחרים מימות עולם, אך בפרשה זו בניגוד לסיפורים עד כה אנו פוגשים את הרוח הלוחמת והבלתי מתפשרת מול מעשים שכאלו, הפוגעים עצמם לכל הדעות ראויים לענישה קשה ובמיוחד כאלו המנצלים מצבי מצוקות ואנשים חלשי אופי ומקום על מנת להגיע למבוקשם, אך יחד עם זה באה האזהרה החמורה שהופכת בהמשך הדרך לקללה של יעקב לבניו שלא לפגוע באלו שלא פגעו גם אם הם בניו או סביבתו הקרובה, וכמשקל הצורך להעניש את הפוגע זוהי אזהרה חמורה במקביל שלא להעניש את החפים מפשע.
הכותב הינו ראש ישיבת בית המדרש "ברקאי" חיספין, וחבר איגוד ענ"ף