אפתח בכך שאני לא בטוחה שהתרגלנו באמת לבחור. נולדנו לתוך פוליטיקה כזו בה כולנו מצביעים בבת אחת, לאיש אחד, כקבוצה הומוגנית. לא גדלנו עם תודעה אזרחית, שמעסיקה אותנו ומכניסה אותנו לפרטי פרטים של מדיניות, קבלת החלטות והשלכות של תוכניות תקציביות. ידענו תמיד שיש לנו נציגים, הם מתעסקים בזה בשבילנו, אנחנו יכולים להיות רגועים ושקטים, יש אי-שם מי שעושה עבורנו את העבודה.
תקופות לא פשוטות עוברות על המגזר, הכאוס שמתרחש ברחוב החרדי לא מוסיף כבוד. המחלוקות, הפילוג, אין צורך להאריך. הצורך היחיד הוא רק לעצור רגע ולחשוב: האם בתוך המירוץ המטורף הזה מישהו חושב עלי ולוקח אותי ואת הצרכים שלי ברצינות? מישהו חושב על התושב? מעבר לסיסמאות, על הירושלמי הפשוט, שרץ לעבודה בבוקר? על הנקיון, על תעסוקה, על איכות החיים, על מוסדות חינוך טובים יותר?
התשובה העגומה היא לא. פשוט לא. וזה לא מפתיע, מאחר ואין שום סיבה לחשוב באמת על קהל היעד שלך ולפעול למענו, אם הוא בכל מקרה ייתן לך את הקול שלו. כאשר אין תחרות, יש מונופול והשוק לא עובד לטובת האזרח הקטן.
אז למה עופר ברקוביץ?
מסיבה פשוטה. התעוררות היא תנועה של אזרחים בה לכל חבר תנועה פעיל ישנה זכות הצבעה. היא לא סיעה של איש אחד, מקומבן או מוצנח מהממשלה. היא אלפי איש. מה שקורה בהתעוררות, זה בדיוק הביטוי הקלישאתי הזה: "פוליטיקה חדשה". היא גם מאחדת הפוליטיקה הזו. כן, היא מסוגלת לאחד בין כולם. כי המציאות בשטח היא שאנחנו כן יכולים להתאחד. לדבר, להבין אחד את השני, לסגור ענינים בצורה מכובדת.
מעבר לכך, האתיקה והיושרה גם הן באות לידי ביטוי.
ברקוביץ', בניגוד למתמודדים האחרים, לא מדבר על דילים, על עסקנות, על פלגנות. הוא גם לא משלם לפעילים שקל ולא מבטיח אף ג'וב. הוא לא מלכלך את העיר בפלייארים, כי זה פשוט סותר את העיקרון של דאגה לניקיון העיר. כמה נאיבי, נכון? ברקוביץ' הוא היחיד שהושיב צוותי חשיבה מקצועיים במשך תקופה ארוכה, שהוציא תוכנית רצינית שמכסה את כל הנושאים הבוערים בירושלים (לתוכנית ברקוביץ לירושלים-הקליקו).
ברקוביץ' מדבר בגובה העיניים, יעיד כל מי שפגש אותו. הוא פועל בלב אוהב כבר שנים ופתוח לכל צרכי התושבים בעיר. כן, גם החרדים. ברקוביץ' הוא היחיד שקרא לנו וביקש שנשב ונכתוב תוכנית רצינית המגדירה את צרכי המגזר, בפרט של הציבור החרדי הצעיר שהולך וגדל.
ברקוביץ נגד החרדים?
יהיו שיגידו, ברקוביץ' נלחם בחרדים. אז בואו נבחן קצת נתונים מהשטח ונסתכל למציאות בגובה העיניים, הפוגה קלה מכל הסיסמאות סביב. אם נבדוק היטב, מסתבר שהוא פעל לא מעט למען תושבים חרדים. אם הייתה זו תמיכה בפרויקטים יעודיים לחרדים, ייזום הקמת מרכז תרבות חרדי, סיוע לכלייזמרים הירושלמים החרדים, לסוחרי גאולה ועוד היד נטויה. הוא ימשיך לדאוג לנו.
אז מדוע יש שמציירים זאת אחרת? פה אנו נכנסים לנושא הסטטוס-קוו הירושלמי. בירושלים, יש סטטוס קוו מוסכם, כבר עשרות שנים, שמטרתו לשמור על יציבות של חיים משותפים, חילונים ודתיים יחד. הסטטוס קוו אומר דבר פשוט מאוד ומעוגן בחוק עזר עירוני: מסחר סגור בשבת, עינוג ותרבות פתוחים. לידיעתכם, גם המפלגות החרדיות מאז ומתמיד הסכימו לסטטוס קוו הזה ושותפות לו. המצב נשמר כך, כאמור, במשך עשרות שנים.
היו 2-3 מקרים שחברי מועצה החרדים ניסו לשנות את הסטטוס קוו, חלקם בשביל יח"צ מגזרי אוהד וכותרות לתקשורת. באותם מקרים התבטא ברקוביץ' נגד שינוי הסטטוס קוו בירושלים ובעד השארת המצב המשפטי הקיים, מתוך הבנה בחשיבות השמירה על ההסכם שמשמר את המרקם העדין בין חילונים לחרדים. זו גם הייתה ההזדמנות שבחלק מכלי התקשורת החרדים, היו כאלה שטרחו להציגו כלוחם נגד השבת.
במהלך הקמפיין הנוכחי, מסתבר שגם דייטש והמועמדים האחרים מצהירים שישמרו על הסטטוס קוו בדבקות רבה ואני שמחה על כך. כולנו מבינים שאין דרך אחרת לירושלים. ירושלים היא לא בני-ברק ולא תל-אביב, ירושלים היא ירושלים. העיר הכי מיוחדת בארץ ישראל. ירושלים היא עיר מעורבת, משותפת, היא המיקרוקוסמוס המייצג של עם ישראל וזה סוד הקסם שלה. עם יד על הלב, רובם המכריע של החרדים הירושלמים ממש לא רוצים שחילונים יהגרו מן העיר החוצה, ורוב החילונים בעיר אוהבים ואוהדים את הגיוון ואת המסורת היהודית.
שימו לב, להבדיל מפוליטיקאים אחרים, ברקוביץ' מביע את דעתו בצורה כנה בכל נושא גם אם היא לפעמים נשמעת פחות טוב באוזני המאזין. לגבי אתגר השכונות המעורבות, ברקוביץ' אומר שצריך וניתן למצוא פתרונות יצירתיים שיתנו מענה נוח לכל המגזרים. לא לפעול באופן של חלוקת שכונות מבלי לדבר עם התושבים בכדי למצוא פתרונות. לא באמצעות סגירת דילים עם העסקנים ודומיהם. פוליטיקה חדשה, כבר אמרנו.
האמת היא שלא מעט אישי ציבור חרדים אמרו ואומרים לי שהם שמעדיפים לעבוד דווקא איתו מכל מועמד אחר, כי הוא ישר, כנה וקשוב. כי הוא נמצא שם ויודע להוביל תהליכים ביחד. אז למה הסיסמאות ברחוב החרדי לא משקפות גם את זה? פוליטיקה ישנה, כבר אמרנו.
וממקום אישי והכרות קרובה: מקרה מוסדות החרדי הרשמי יוכיח, שלמרות שישנו צורך מובהק של אלפי חרדים צעירים המבקשים ממ"ח לילדיהם, אין שום מענה לכך מנציגי המגזר החרדי, שלא לדבר על תקיעת מקלות בגלגלים הן ברמה הארצית והן ברמה המוניציפאלית, בכל הארץ.
אלברט איינשטיין הגדיר, "אי־שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות". הפוליטיקה החרדית, בת 70 שנה, לא תשתנה אם לא נבין שאנחנו מתדלקים אותה, בכך שאנו משחזרים את אותו דפוס שוב ושוב. בואו נעצור, נחשוב, נהיה חכמים.
אינשטיין גם אמר, "אני אף פעם לא חושב על העתיד, הוא מגיע מספיק מהר"...
אז בואו והצטרפו, העתיד כבר כאן, יש בו מקום לכולם ויש המון מה לעשות.