רבים האישים החשים כי היה להם קשר מיוחד עם ר' יעקב וינרוט זצ"ל. שיחות עומק, עזרה דיסקרטית, משהו של קירבה. התחושה של "אני הכרתי אותו מעבר למה שהוא ידוע בציבור", מקננת במוחם ובליבם של רבים.
האיש ש"רוחב הדעת" היווה אחד מגדולי מאפייניו, ידע למתוח את דעתו עד קצה גבול היכולת, על מנת לתת את הדעת לצרכי ומאוויי כל העומד מולו. הלמדנות, לעשות קישורים נכונים ולדמות מילתא למילתא באו לידי ביטוי לא רק בנבכי הסוגיא התלמודית, בעומק הפילוסופיה היהודית, פסגת מחשבת החיים, ולהבדיל בדקדקנות המשפט. אותה למדנות התבטאה גם ביכולת לשלוף הברקה שתסייע לפלוני, או במפגש אקראי, לדלות חיבור בין יכולות האחד לצרכי האחר, תוך הבנה מעמיקה במצבם, על מנת להועיל לכל צד. עוד מהלך מחוכם של "וינרוט".
שמעתי פעם משמו של האדמו"ר ה"פני מנחם" זצ"ל מגור עה"פ "אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך סלה" בנוהג שבעולם ישנה הערכה לאנשים גדולים ידועים ומפורסמים כשוריהם ויכולותיהם ידועים לכל וגוררים שובל של הערצה. דא עקא, שככל שמכירים אותם מקרוב ורואים אותם "בנעלי בית", מזהים חולשות, מפחיתים את ה"דיסטנס" ומעריכים פחות. "אשרי יושבי ביתך"- אצלך ריבונו של עולם דווקא יושבי ביתך, בני הבית, המכירים אותך מקרוב, "עוד" יהללוך סלה, וירבו בשבחך יותר.
שמו ושמעו של יעקב ז"ל ידוע ומפורסם בהיכלי הקודש ובאולמות החולין. אך דווקא השיחות האישיות, ההיכרות הקרובה, מפציעה אור חדש על האיש ומצדיקה ביתר שאת את המותג.
הייתה לי הזכות ונשיאת החן להיוועץ בו בתחנות שונות בחיי, לקבל ממנו אוזן קשבת, מחשבה טובה ולב רוגש. פעמים רבות משאלת לבי הייתה האזנה להגיגיו, דעותיו המגובשות והגדרת סדרי עדיפויות, עוד יותר מהעצה טובה שקא משמע לן.
בשיחות טלפון קצרות, במפגשים באירועים ובזמנים אותם פינה עבורי לא פעם לפגישה חווייתית. כשבאתי לשמוע חוות דעת להתלבטויות שונות. בשילוב שלו, כמי שנמצא בנקודת מפגש של עולם תורני מול הוויה חולינית. וביכולת שלו לאמוד את כישורי העומד מולו, תוך שאיפה למצותם, הייתה עצתו ונקודת מבטו סוג של מצפן ותמרור המורה על פיתולים שבדרך.
במפגשים ובשיחות האישיות עמו נשררו לא אחת עלים מסיפור חייו ועבודתו הפנימית. האיש שהצטיין במוסר עבודה, אך קידש את עבודת המוסר. "הוא היה קודם כל אדם"- יאמרו רבים, אך נדמה שהוא גם הגדיר לעצמו מהו אדם, ומה משמעות החיים.
צעירים רבים המוצאים עצמם בין עולמות רואים בו מודל לחיקוי ומושא להערצה. אלא ש"חיקוי" היה מהדברים הזרים לו ביותר. לא לחקות מישהו, אם כבר- ללמוד אותו.
החיבור בין העולמות לא כלל נהנתנות וחיכוך עם תרבות המהבילה את הזמן. כאשר תיאר בזבוז זמן על תרבות הפנאי של הבלי עולם, רגש של מיאוס ניתז מבין שפתיו. הוא היה אדם שחי על בסיס הפס' בישעיה "אני ה' מלמדך להועיל". "צא! פרוס כנפיים! ובלבד שיהיה זה לתועלת". אדם שסלד מקיצורי דרך, מתוך הבנה פשוטה שרק מה שנרכש בעמל, קניין אמת הוא. אדם שהיטיב להגדיר לעצמו ולסובביו את סדרי העדיפויות, מה עיקר ומה טפל. "ומה ה' אלוקיך שואל מעמך". אדם, שגם אם חייו הם חיים של טובה חיים של ברכה, ובאופן כללי "חיים שיש בהם", הרי שהעיקר הוא "חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים". אהבה אמיתית לתורה, וממרום גאונותו, הערצה לעמליה, למגדול ועד קטן.
נדמה כי תמונה של ר' יעקב ז"ל, דיה כדי לכתוב בסיפור חייו פירוש לספר קהלת. כשלמה המלך ע"ה ה"חכם מכל אדם", יכול ר' יעקב לומר "ונתתי אל ליבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים...ראיתי את כל המעשים...והנה הכל הבל ורעות רוח... הגדלתי... עשיתי... אף חכמתי עמדה לי... וראיתי אני כי יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך".
חייו נעו סביב התהייה "כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים מספר ימי חיי הבלו ויעשם כצל. אשר מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו תחת השמש".
תהית- ר' יעקב- כשלמה המלך בשעתו, נאמת, נימקת ולעיתים שצפת. אך כל חייך חיית עם המסקנה הברורה בה חותם איש החכמה את ספרו "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם"!!! חיית לאור התובנה, כי תורת האלוקים אינה מגדירה רק את הדת ואת עצם היהדות, אלא את האדם, "זה כל האדם". אכן- יאמרו רבים- ר' יעקב היה קודם כל אדם.
"ויוותר יעקב לבדו ויאבק... עד עלות השחר". מאבקך ההירואי בו היית פעמים לבד. בהתעקשות להעמיד תורתך עיקר כששאר החכמות כ"רקחות וטבחות לה'" כלשון הרמב"ם אהוב ליבך. מאבק אישי מתמיד, מכונן ומאלף. כמי שידע לנצח אך הפנים כי תפקידו של האדם, של היהודי הוא- להלחם! נאבקת, נלחמת "כי שרית עם... ועם... ותוכל"
בשבת "אופרוף" של בנך הרב זאבי, גיסי היקר שיחיה, דיברתי אודותיך וציינתי רעיון שנשא בעיניך חן. היה זה בשבת פרשת וישלח, בה פעמיים מתבשר יעקב "לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל". פעם אחת אומר זאת שרו של עשיו, ופעם להבדיל הקב"ה בעצמו. שרו של עשיו אומר זאת בציניות משהו, אצל אומות העולם כאשר אדם מסוים פשע, אדם פרטי סרח, הוא ורק הוא נאשם. איש לא מטיל רפש על חברה שלמה רק בשל חטאי יחיד. אולם, כשיהודי נתפס בחטא או הואשם חלילה בגנבה, לא אומרים "יעקב" חטא, "יענק'ל" גנב, "כי אם ישראל". זה לא רק יענק'ל, כל היהודים, כל ישראל גנבים וחוטאים.
במקביל, בא הקב"ה ואומר- אכן, שמך יעקב ולמרות זאת, אינך אדם פרטי. כל "יעקב" הוא בעצם "ישראל"- אבל, לחיוב! זו מעלתנו. כל "יעקב" פרטי צריך לראות עצמו אחראי לכלל ומחויב בערבות לכלל "ישראל".
ר' יעקב, רעיון זה שבה את ליבך. כי זו תמצית עמלך. לא רק יעקב, כאדם פרטי ייקרא שמך, כי אם "ישראל".
כאב עצום של "חבל על דאבדין, וצער עמוק עוד יותר על ה"דלא משתכחין".
חותם בכאב,
צבי יהודה לאו