בימים אלו, אנו מציינים חמש שנים לפטירתו של הגאון רבי עובדיה יוסף, זכר צדיק לברכה.
ישנם אנשים גדולים - המשפיעים לדורם, וישנם ענקים - שהשפעתם איננה רק על דורם, אלא גם על דורות רבים אחריהם.
הרב עובדיה יוסף היה מאותם ענקים, שהשפעתם איננה מצטמצמת לדורם, או לחוג מכרים ואוהדים קרוב.
הכרעותיו ההלכתיות עיצבו את פני העם היהודי, ואת פני ההלכה היהודית לדורות. היכרותו המופלאה עם כל מכמני התורה, התלמודים, ספרות השאלות והתשובות, מדרשים, אגדה וקבלה, הציבה את הכרעותיו ההלכתיות בגובה אחר.
היו לו, כמובן, ברי פלוגתא, אך ברי הפלוגתא שלו לא יכלו שלא להודות שמולם ניצב ענק בענקים.
היה בו כוח חידוש עצום, מחויבות עמוקה לכלל ישראל, ונכונות להתעסק בשאלות קטנות כגדולות. ספריו מפליאים עד היום בשל הלמדנות שבהם, ובשל התשובות שענה לאלפי השאלות אותם נשאל בכל תחום ובכל עניין. החברה בישראל תזכור לו לעוד שנים רבות את גאולת הקהילה האתיופית, ולא תשכח את עמידתו בראש בית הדין המיוחד להתרת עגונות חללי צה"ל במלחמת יום הכיפורים.
אחרי פטירתו של הרב עובדיה יוסף, סיפר הרב בני לאו כיצד, אחרי שפתר מצוקה אנושית איומה שנתעוררה בשל חשש ממזרות, ציטט מרן הרב עובדיה בכאב את מדרש ויקרא רבה על הפסוק בספר קהלת: "ושבתי אני, ואראה, את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כוח ואין להם מנחם." המדרש משמיע אמירה נוקבת ביותר ולפיה: העשוקים הללו - אלו ממזרים, שהוריהם חטאו. ואילו הם (ילדיהם) - עשוקים וסובלים על לא עוול בכפם; מפני שהסנהדרין הגדולה מרחיקה אותם מלבוא בקהל. אמנם בדין, ובכל זאת - נגרם לממזרים עצמם עוול קשה מנשוא. רואה הקדוש ברוך הוא את דמעתם, דמעת העשוקים; ואומר: אין להם מנחם? אני אנחמם!
בציטוט זה חשף הרב, נוחו עדן, את אחריותו האישית כפוסק וכדיין; הן כלפי שמיא והן כלפי אדם. הוא למד ממידותיו של הקדוש ברוך הוא לדאוג לעשוקים שאין איש דואג להם, ולנחם את אלו שאין להם מנחם. בעיני זו עומק מורשתו, המסורת של יהדות המזרח, יהדות ספרד המעטירה, שבה יש מחויבות, דאגה, אהבה וקשר לכל יהודי ויהודי.
ואכן, לא רק למדן היה הרב, אלא גם מנהיג קהילתי תומך ואוהב אדם. ביתו היה פתוח לכל אדם, וקבלת סטירה לבבית ממנו, עשויה הייתה להיות משמעותית יותר מקבלת חיבוקים ונשיקות מאדם אחר. ביתו לא היה רק בית ועד לחכמים, אלא בית פתוח לציבור כולו, כשבמקביל הרב מקפיד שלא להפסיק לרגע מתלמודו, וחוזר לאותיות הקטנות, מיד לאחר שקיבל את הבא אליו בחמימות רבה. כגודל למדנותו כן גודל ענוותנו ופשטותו.
במיוחד אפיינה אותו מידת הכרת הטוב, והעמידה וההקפדה על מילתו. גם כאשר חש שנאלץ לשנות מדיבורו, ביחס אלי, הוא קרא לי באופן אישי והסביר את סיבותיו, תוך שהוא מברך אותי בברכה (שזכיתי ואף התקיימה). בפגישותיי עמו הוא היה מזכיר לי תמיד את שורשיי כנצר לתלמיד הגאון מווילנה, תוך שהוא לא מפסיק להתפעם ולהביע את התפעלותו מגדלותו וגאונותו של הגאון מווילנה ותלמידיו.
בימים אלו, ימי תשרי, מי ייתן ונלמד מקצות דרכיו, ונתייחס בחיבה וברחמים כלפי כל אדם שנברא בצלם. תזכו לשנים רבות טובות ונעימות.