חביטת ערבות והקפות • מנהגי הושענא רבה

פרויקט מיוחד ב"כיכר השבת" - כל מנהגי היום.

חביטת ערבות

לזכר מצוות ערבה במקדש, נוהגים לקחת 5 ערבות אגודות ולחבוט אותן בקרקע 5 פעמים. מנהג זה הוא מנהג נביאים. יש הסוברים שיש להקפיד לחבוט בקרקע שאינה מרוצפת ויש שאין מקפידים על כך.
בכל ריכוזי הציבור הדתי והחרדי ימכרו הלילה ערבות בסט של חמישה ערבות בכל אריזה במחיר שנע בין עשרה שקלים לסט לשישה שקלים. את המוקדים למכירת הערבות ניתן לראות בפתחם של בתי הכנסת עד השעות המאוחרות של הלילה.
לפי מנהג אשכנז לאחר הפיוט ("תענה אמונים, שופכים לב כמים, והושיעה נא") נוהגים להניח את ארבעת המינים ולקחת 5 ערבות אגודות. איתן ממשיכים לומר כמה פיוטי תפילה על הגשם, ובסיום חובטים את הערבות בקרקע 5 פעמים.
למנהג הספרדים חובטים בערבה רק לאחר סיום אמירת כל פיוטי ההושענות, אך יש נוהגים ממש לאחר סיום תפילת מוסף. בכמה קהילות ספרדיות אומרים לאחר חבטת ערבה את תפלת נשמת כל חי.

הקפת הר הזיתים

בזמן הגאונים יש שהיו עולים בכל שנה לירושלים והיו מקיפים את הר הזיתים בהושענא רבה שבע פעמים ובני ישיבת ארץ ישראל בימי הביניים היו מכריזים לאחר מכן על ההר על הלוח והמועדים לשנה הקרובה ועל חרמות נידויים ומינויים חדשים

מנהגים נוספים

ברכת 'פתקא טבא' - אצל יהודי אשכנז מברכים איש את רעהו בברכת 'פתקא טבא', או ביידיש 'א גוט קוויטל' - שפירושה 'פתק טוב', לפי שביום זה הקב"ה כביכול מוסר ביד השליחים את הפתקים עם גזר הדין, שעוד ניתן לשנותו לטובה עד החתימה ביום זה.

פרידה מן הסוכה - לקראת צאת החג נפרדים מן הסוכה בסעודה קלה. בסידורים מופיע נוסח לאמירה בשעת היציאה מן הסוכה. בחוץ לארץנהגו להיפרד מן הסוכה למחרת הושענא רבה, בשמיני עצרת.

מנהג הצל

מנהג הצל או מנהג הצללים הוא טקס עתיק ושנוי במחלוקת שהיה נהוג לעשותו בליל הושענא רבה. מי שמבצע טקס זה יוצא אחר חצות הלילה אל מקום כלשהו המואר על ידי אור הירח בלבד ושם המבצע מסיר את כל מלבושיו ומביט בצל שמטיל גופו הערום באור הירח. מראה הצל בעת ביצוע הטקס מהווה מעין אינדיקציה לגורלו של האדם באותה השנה ולכן מי שנוהג לבצע את הטקס מקפיד להביט בצילו של כל איבר, כדי לראות שלא צפויה לו פגיעה.
תיקון ליל הושענא רבה, משלים את מנהג הצל, כי התיקון בא כדי לפתור בעיות שמתגלות בצל בעת הטקס

מקורות המנהג

לקיומו ושכיחותו של מנהג זה ישנן עדויות ורמזים כבר אצל בעלי הסוד והמקובלים הראשונים: רבי מנחם מריקנאטי, ר' אלעזר מוורמס - בעל ספר "הרוקח" ובראשונים רבים נוספים:
וכך כותב ר' אהרן מלוניל:

ונהגו ביום השביעי שהוא יום ערבה הרבה בני אדם לקום קודם היום ומסתכלים אם יראו צל ראשם באור הלבנה". הוא אף מוסיף כי בידו מסורת מפי ר' אלעזר מוורמסו תלמידיו: "כי המנהג שלהם שכורכין עצמן בסדין ויוצאין למקום שמגיע אור הלבנה ופושטין מעליהם הסדין ונשארו ערומים ופושטין אבריהם ואצבעותיהם".
המנהג היה לעמוד לאור הלבנה בלבד ולבחון את צל האדם. אם לדמות הצללית חסר איבר כלשהו - אות הדבר לגזר הדין הנחתם על אותו אדם בשנה זו.
"ואל יהא צל אצבע קל בעיניך, כי אם יחסר צל אחד מאצבעותיו – סימן לאחד מקרוביו, ויד ימין – סימן לבניו הזכרים ויד שמאל – לנקבות, והאצבעות יש מהם גדולים ויש מהם קטנים.

כמו כן כתוב בספר הזוהר

וּבְאוֹתוֹ לַיְלָה שֶׁל חַג הָאַחֲרוֹן, הַמַּלְאָכִים הַמַּעֲנִישִׁים מְזֻמָּנִים, וְנוֹטְלִים אֶת הַפְּתָקִים. וְאַחַר שֶׁנָּטְלוּ אוֹתָם, מָעֳבָרִים הַצְּלָמִים, וְלֹא נִמְצָאִים [ואם נמצאים פגומים, יעבר עליו מחלות וכו'] בָּהֶם יָדַיִם. וְאִם נִמְצָאִים בָּהֶם יָדַיִם - דִּין גָּרוּעַ, אוֹ יַעֲבֹר עָלָיו דִּין שֶׁל מַחֲלוֹת רָעוֹת בַּפְּגָם שֶׁלָּהֶם, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ אֶת זֶה. וּבְסִפְרִי הַקַּדְמוֹנִים אוֹמְרִים יוֹתֵר, כְּשֶׁהָרֹאשׁ נִגְרָע וְיִמָּצֵא הַגּוּף - בְּנוֹ אוֹ אִשְׁתּוֹ יִמָּצְאוּ, וְהוּא יִסְתַּלֵּק. וְזֶה מְדֻבָּר כְּשֶׁלֹּא חָזַר כָּל אוֹתוֹ זְמַן בִּתְשׁוּבָה. אֲבָל אִם חָזַר, טַעַם הַמָּוֶת יִטְעַם וְיִתְרַפֵּא.וְאִם הַגּוּף לֹא נִרְאֶה וְיִמָּצֵא הָרֹאשׁ - הֵם מִסְתַּלְּקִים וְהוּא מִתְקַיֵּם, וְזֶה מְדֻבָּר כְּשֶׁבְּנוֹ הַקָּטָן בִּרְשׁוּתוֹ. וְאִם יָדָיו פְּגוּמִים, מַעֲשֵׂה יָדָיו פְּגוּמִים, רַגְלָיו - מַחֲלוֹת רוֹדְפוֹת אוֹתוֹ. בּוֹרֵחַ הַצֶּלֶם וְחוֹזֵר, בּוֹרֵחַ וְחוֹזֵר, עָלָיו כָּתוּב (דברים כח) בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב. וְזֶה כְּשֶׁהַלְּבָנָה מְאִירָה וְהַלַּיְלָה מְתֻקָּן בְּאוֹר.

בפירושו של הרמב"ן לפסוק "סר צלם מעליהם" (ספר במדבר, פרק י"ד, פסוק ט') מוזכר עניין זה: יתכן שירמוז הכתוב למה שנודע כי בליל החותם לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא.

הסתייגותם של חכמי ישראל

רבים מהראשונים שהזכירו מנהג זה, הוסיפו הסתייגות ממנו בצידו: בספר השולחן ערוך בסימן תרס"ד (סעיף א) נכתב בהגהותיו של ר' משה איסרליש: "כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה כדי שלא ליתרע מזליה גם כי רבים אינם מבינים העניין על בוריו, ויותר טוב להיות תמים. (תודה לרב משה בלוי על סיוע במקורות מנהגים אלו).

בספרות הקבלה אנו מוציאים התייחסות להושענא רבה כיום המסוגל להגן על ישראל ולהצילם מאויביהם. הוא גם היום בו על פי המסורת עתידה להיות מלחמת גוג ומגוג.