יום כיפור. היום הרציני הזה. היום הקדוש ביותר. הצום הכי חמור מכל הצומות. אפילו יותר מתשעה באב. 25 שעות של עינוי הגוף והנפש. יום ארוך של תפילות, של התעסקות בעבירות שלנו, של התבוססות ברגשות אשמה על כל מה שלא היינו בסדר.
נשימה ארוכה, ו...תיכף אנחנו עוברים לאווירה העליזה של סוכות..
לאאא. חס ושלום. אתה בטוח לא חושב ככה. אבל ילדים קטנים לפעמים חושבים ככה. ולפעמים, בשקט בשקט, גם אנחנו חושבים קצת כמו ילדים..
מה אנו מרגישים מול תשובה?
אנו יודעים שתשובה זה להזכיר לעצמנו כמה אנחנו לא בסדר, לחשוב איך אנחנו יכולים לצאת מהמצב הנורא שלנו,
ואז להיזכר שכבר ניסינו הרבה פעמים, ובסוף הכל נשאר אותו דבר.
וזה לא קל לנו בכלל.
כי מי אוהב להרגיש לא בסדר? מי אוהב להיפגש עם זה? מי אוהב לחשוב שאין לו סיכוי לעבור מלא-בסדר לבסדר? אף אחד.
אז מה עשינו? התרגלנו להדחיק. פשוט לא להרגיש. לדחוף את התחושה הקשה 'אחורה'. לסוף הלב והמוח. שלא יציק לנו.
ופתאום מגיעים ימי התשובה ויום הכיפורים בראשם, ומאיים לצוף ולהטביע אותנו בים של רגשות אשמה לא-נעימים. האם באמת זוהי תשובה?
האם אנחנו יכולים לראות את יום כיפור באור אחר לגמרי?
בואו נבדוק.
ובכן, בואו נחזור אחורה, לראות מתי זה התחיל..
היית ילד קטן. יום אחד ראית ממתק, הלכת בשקט והכנסת אותו לכיס. הממתק בער לך בתוך הכיס. ירדת למטה, לאחורי הבנין, ואכלת אותו מהר מהר. ואז עלית מהר חזרה הביתה. אף אחד לא יודע כלום. הסוד הרע ננצר אצלך עמוק בלב.
האם עלה בדעתך לספר על החטא הזה להורים שלך או למבוגר אחר בסביבה? כנראה שלא.
לא ציפית שאם תגלה את הסוד מישהו יתן לך חיבוק או נשיקה. אולי גם שיערת שלא יבינו אותך. ואולי אפילו יכעסו או יצעקו עליך. אז החבאת. הדחקת. ואז מה קרה?
פתאום נוצרו אצלך שתי דמויות. דמות הילד 'האמיתי'. הילד הלא-בסדר שאתה באמת, כשאתה עם עצמך. ודמות הילד שאתה 'אמור להיות'. הילד הטוב והמושלם שעושה רק מצוות.
ועם השנים, הפער הלך וגדל. כאן, בדמות 'האמיתית' שלך, כביכול, יש את הבנאדם הבעייתי, הפגום, הקצת-עבריין,
ושם, רחוק מאוד ממך, יש איזשהי דמות מושלמת ומופלאה שאתה 'אמור' להיות, דמות שעם כל שנה שעוברת -
רק הולכת ומתרחקת ממך.
ואז מגיע הרגע שבו אתה רוצה לעצור ולהיות טוב יותר, והסיטואציה הזו קשה לך. קשה לך לפגוש פנים אל פנים את הדמות האמיתית שלך. את הדמות שאתה כל כך מדחיק. שאתה כל כך בורח ממנה. שאולי אתה אפילו נגעל מלחשוב עליה.
באותו רגע, אתה לא מסוגל לקבל את עצמך. אתה מדחיק את עצמך מעצמך. ולמעשה, אתה פשוט 'מתנגד' לעצמך. ואז, מה שנשאר לנו לעשות, זה לעצום את העיניים. להשתדל לא לחשוב עמוק מדי. לא 'לחפור' מדי. לומר מהר את כל מה שצריך לומר, את כל ה'על חטא'ים ואת כל הסליחות, ולקוות שזה יעבור, ושיהיה טוב.
די! אנחנו כבר לא אותם ילדים קטנים מאז. הגיע הזמן שנבין מה באמת קורה.
בואו רגע ונחזור לאותו רגע ראשון, כשבפעם הראשונה עשינו משהו לא בסדר, ומאז הלכנו והסתבכנו עם עצמנו..
תאר לעצמך שאתה יכול להגיע היום, כבוגר וכהורה, לאותו ילד, באותו רגע שהוא עשה משהו לא בסדר,
ולהסתכל לו, לעצמך, בעיניים.
האם אתה רואה שם ילד רע? בעייתי? פגום? עבריין?
לא!
אתה רואה ילד טוב, מותק של ממש, ילד שהוא פשוט ילד, שראה פתאום ממתק קורץ בהישג יד והיה לו קשה להתאפק.
אז הוא לקח אותו בשקט ואכל אותו מהר, והלב שלו נוקף ומתחרט על כך כאילו שהוא עשה עוול נוראי שדורש עונש מאסר..
כל מה שאתה רוצה זה לרוץ ולחבק את הילד הזה, וללחוש לו באוזן: צדיק שלי! אתה לא באמת רע. אתה לא באמת בעייתי.
אתה ילד טוב שרק נפל לרגע. אתה ילד טוב, מתוק וטהור. אתה ילד מדהים!
והנה, בקפיצה לעכשיו, רגע לפני יום הכיפורים תשע"ט, הגיע הרגע שתעצור ותגיד לעצמך עכשיו את המילים האלו,
שאף אחד לא אמר לך אז: צדיק שלי! אתה לא באמת רע. אתה לא באמת בעייתי. אתה ילד טוב שרק נפל לרגע. אתה ילד טוב, מתוק וטהור. אתה ילד מדהים!
כן. הגיע הזמן לערוך פגישה מרגשת בין שתי 'הדמויות'. בין הילד הבעייתי, 'האמיתי' כביכול, לבין הילד הצדיק שאתה 'אמור להיות', ופשוט לסגור את הפער ביניהם.
הגיע הרגע להבין, שאתה לא באמת בעייתי. שאתה לא באמת פגום. שאתה לא באמת קצת-עבריין. להיפך.
אתה, בן אדם טוב, נקי וטהור. לא משנה בכלל מה עשית, כמה גנבת, ואת מי רצחת. בכל מצב - אתה נשאר טוב. כל מה שעשית - זה לא אתה. זה לא משנה את ההגדרה שלך. כי אתה – יהודי טוב וטהור שאף אחד לא יכול להפוך אותך לרע. אפילו לא אתה.
אתה – זה לא איך שאתה רואה את עצמך. אתה אפילו לא סך כל המצוות והעבירות שלך. אתה – זה מי שאתה באמת רוצה להיות!
ובלב? אתה משתוקק להיות הטוב ביותר. זה לא אני אומר לך את זה. הקב"ה אומר לך את זה. הנביא אומר לעם ישראל בשם ה': שובה ישראל עד ה' אלוקיך, כי – כשלת בעוונך.
אתה יודע למה אתה יכול לשוב אל ה'? כי כשלת. כי זה לא באמת אתה. כי זה כמו שנכשלת באבן ברחוב ונפלת. אופס, משהו לא טבעי קרה לך!
כי לכל העם בשגגה, זו לא תפילה או בקשה. זו בשורה: כי לכל העם – בשגגה!
ובפנים? גם אתה יודע את זה. אתה יודע שעבירות זה לא המחלקה שלך. אתה רוצה יותר לעשות את רצון ה' מאשר להיגרר אחרי עבירות, אבל לפעמים קשה לך להתגבר, בדיוק כמו שאיש שמן קשה לו להתאפק מלאכול הרבה, גם אם הוא יודע שזה לא בריא בשבילו והוא באמת לא רוצה את זה.
ומה שהקב"ה מתחנן אלינו, זה שלא נחשוב ש'הלך עלינו'. שבשום מצב לא נרגיש אבודים ותלושים. שנמשיך ונאהב את עצמנו גם אחרי שהרשענו, ולא נרגיש תחושה של: רשע, אמא'לה, כמה נורא להיות בגוף שלך. כי התחושה הזו? היא זו שמובילה אותנו ליפול שוב. מי שמרגיש רע עם עצמו, ממשיך להגשים בפועל את ההרגשה הזו.
דווקא זה שמרגיש שהוא רק 'נפל', שהוא בעצם נשמה טובה ויקרה – ממשיך להתאמץ ולהיות טוב.
ה' רוצה שתאמין בעצמך. שתראה את הטוב שלך ותזכור שגם הוא רואה אותך בטהרתך, בתוך הלכלוך שהקפת את עצמך..
ועכשיו, כשאתה מבין שהחטאים זה לא אתה, זה הזמן לעצור ולהפסיק להדחיק. להימנע מלראות את העבירות שלנו - מגיע מהמקום של האגו הנפוח שלנו, לא ממקום טוב ומועיל. אי-ההכרה שלנו במצבנו לא מקדם אותנו בכלום. להיפך. זה רק גורם לנו לסגת אחור. הדבר הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות זה לאזור אומץ, להתחיל ו'להסתכל לעבירות בעיניים', ממש לראות אותם, להרגיש אותם, לא ממקום של אשמה ושיפוטיות עצמית, אלא ממקום של אחריות, וממקום של כאב, כאב פשוט.
זה הזמן להיות מוכן להרגיש את הכאב של המקום הנמוך. בלי להסתיר. בלי לנסות להבין. בלי לתרץ. רק לגלות את המקומות החלשים שלנו. לגלות איפה באמת אנחנו עומדים. ולהישבר. אפילו לבכות.
לא. אל 'תברח' לסליחות ולפיוטים ותסתפק בהם. תשב עם עצמך לדיבור כן ואמיתי. דיבור שלך ישירות עם ה'. אתה והוא ביחד, על העבירות שלך. תשובה, בניגוד למה שחלקנו חושבים, זה לא להתבוסס אתה עם עצמך. זה דו-שיח. אתה עם ה'.
פשוט תכאב את הכאב. תכאב את האכזבה, את הכשלון, את הנפילה, תכאב את הגעגוע לחיים טובים ומרוממים יותר. תחיה את הכמיהה הפנימית לשוב למקום האמיתי שלך.
הכאב הזה, השבירה הזו? זו תשובה!
וואו, כמה זה משחרר. כמה זה מטהר - - - לקבל את עצמך בדיוק כמו שאתה. ממש בשלימות. בדיוק כמו שאתה.
להושיט ידיים אוהבות לאתה האמיתי. עם כל הבעיות. עם כל העבירות והנפילות. להיזכר שאנחנו לא באמת רוצים להיות עם העבירות האלו. אנחנו אולי לא צדיקים גדולים. אבל אנחנו גם לא מוכנים להיות רשעים קטנים.
ואז, ברגע הגילוי האמיתי הזה, אנחנו פשוט מרגישים תחושת שלימות. שמצאנו את עצמנו. שאנחנו יודעים בדיוק איפה אנחנו עומדים, ושמכאן אנחנו מתחילים לצעוד בדרך שאנחנו רוצים.
תשלים עם מי שאתה היום, כי זה בדיוק רצון השי"ת. העבר לא רלוונטי בכלל. ה' הוביל אותך בנתיב הזה, ועכשיו, יש לך תפקיד מאוד ברור, שמתחיל בדיוק מהמקום בו אתה עומד עכשיו!
זה שאתה כאן, במקום הזה, זה לא מצב בדיעבד. זה בדיוק המקום הנכון שלך עכשיו, ולמקום שלך כרגע יש בשבילך תוכנית אלוקית ששמה תשובה.
ואחרי שהיכרת את המקום המדויק שלך, זה הרגע לכאוב ולהתוודות על זה בקול, ולספר לאבא שבשמים כמה נפלנו. להיזכר מי אנחנו באמת, בתוך הלב, ואיפה באמת אנחנו רוצים להיות. ואז לראות מה אנחנו יכולים לעשות כדי להפוך לטובים יותר.
כי בניגוד למה שהרגשת בתור ילד, שהיה קשה לך לבוא ולספר על הנפילות שלך. אצל ה' – זה בדיוק הפוך! אתה פשוט לא מכיר את הדבר הזה. כי לא היתה לך הזדמנות להרגיש אותה במוחש. כי מה שאתה היכרת – היה ההיפך מכך. אבל ה'? דווקא רוצה לשמוע ממך על העבירות שלך. זה בדיוק אחד מתנאי התשובה. להתוודות בפה. לספר על החטאים שעשית. ה' רוצה לשמוע אותך מוציא את זה ממך. הוא רוצה לשמוע איך הפסולת הזו יוצאת ממך החוצה.
יותר מזה. היום הזה, שבו כל הילדים שלו מוציאים את ה'לכלוך' החוצה היה אמור לכאורה להיות היום הכי 'שחור' בממלכה.
אבל לא. אצל הקב"ה זה היום הכי שמח. היום הכי קדוש. הוא אוהב את היום הזה יותר מכל יום אחר בשנה!
כי הוא יודע שבסוף היום הזה כל הילדים האהובים שלו יהיו נקיים, רחוצים, טהורים, וקרובים אליו, יותר מאי-פעם!
תחשוב על אמא שרואה את התינוק הקטן שלה שהלך והתלכלך בצורה נוראה. הלב שלה פשוט יוצא אליו. מה היא באמת רואה? את התינוק הטהור והנקי שלה. עוד יותר. היא מרגישה איך הלכלוך מציק לו, וכל מה שהיא רוצה זה לעזור לו להתנקות ולראות אותו שוב בנקיונו ובטהרתו.
אבל כדי שזה יקרה? התינוק צריך להגיע לאמא, ולומר לה: אמא, התלכלכתי. אמא, אני לא רוצה את הלכלוך הזה. אמא, תנקי אותי. ואחרי הניקיון הזה? האהבה שלה אליו רק גוברת. זה בדיוק מה שה' רוצה ממך. שנכיר בלכלוך. שנדע מה עומד מולנו. ונתחרט. ונתוודה. פשוט נודה בבעיות שאנו סוחבים. ושנחליט להתאמץ מהיום לא להתלכלך יותר, כמה שאנו יכולים.
זהו.
והצום? אנחנו לא צמים ביום הזה כדי להתאבל על משהו, או כדי להעניש את עצמנו על העבירות. הוא נועד כדי שה' יוכל לטהר אותנו.
תאר לעצמך שאתה פתאום חייב לרוץ מהר מאוד, ואתה מוריד את המעיל שלך או פריט לבוש אחר כדי שתוכל לרוץ במהירות ובחופשיות. זה בדיוק מה שקורה ביום הזה. ביום הגדול והקדוש הזה, ה' רוצה 'להריץ' אותנו ולעשות איתנו דרך שבימים רגילים היא לוקחת הרבה יותר זמן ויותר כוחות. אך כדי לעשות את הדרך המהירה והעוצמתית הזו, אנחנו חייבים להיות 'משוחררים'. אנחנו חייבים להיות פחות כבולים לעולם הזה ויותר מחוברים לרוחניות.
לכן אנחנו מתנזרים ביממה הזו מכל ההנאות הגשמיות, פשוט כדי שנוכל להתחבר לקדושה האלוקית, כדי שנוכל 'לרוץ' את הדרך הזו במהירות, ולהתנקות בבת אחת מכל הלכלוך שצברנו במשך שנה שלימה!
זהו צום של התעלות. של פחות גשמיות שנותן מקום ליותר רוחניות. פתאום, כשאנחנו מבינים את זה, כל דקה של צום ושל סבל מקבלת אצלנו משמעות אדירה ומרגשת. איך נרגיש במשך הצום כשנזכור את הדבר המדהים הזה?
נכון שאנחנו נכנסים ליום לא פשוט. לא קל. יום שבו לא נאכל ולא נשתה. יום שבו נפגוש את המקום הנמוך שלנו. את החלקים הבעייתיים והלא-מושלמים שלנו. אבל אנחנו שמחים כבר מהרגע הראשון, כי אנחנו יודעים שמדובר בתהליך של ניקיון. אנחנו כבר עכשיו יודעים את הסוף. שבסוף היום הזה אנחנו יוצאים טהורים. אז אנחנו יכולים כבר עכשיו לשמוח. אז אנחנו עושים סעודת חג בערב יום כיפור.
דווקא ככל שאנחנו מוכנים להרגיש את הכובד של העבירות שלנו, כך נרגיש יותר את ההקלה ביום הזה. הלב שלנו יתמלא בשמחה על כך שבמקום שאנחנו נישא בתוצאות הנזקים שחוללנו, ה' מוחל לנו ביום אחד על הכל, מאפס לנו את כל החובות, ולסיום גם מחתים לנו דרכון מדהים לשנה טובה ומבורכת.
כמה, כמה טוב ה'!