סיפר לי ידידי: באחת הטיסות לחו"ל ישב לידי איש מבוגר הדור מראה ולבוש, שנראה כאדם עשיר. שני עוזריו אף הם טסו עימו ב'מחלקת ביזנס'.
ולפתע הוא, שנראה כגוי מצוי, התחיל לדבר עימי באידיש.
נדהמתי, אך סיפורו היה שווה את מחיר הכרטיס היקר.
הוא שאל לשמי וכאשר שמע את שם משפחתי הוא מיהר לשאול האם אני קרוב לרב פלוני שהיה ר"מ ב'עץ חיים' של פעם?
עניתי שאכן אותו אחד היה סבי זצ״ל.
האיש המבוגר הביט בי במבט ארוך ואז לפתע, ללא כל התרעה, חיבק אותי חיבוק חזק ואוהב ומיהר להתנצל במקביל מיד על ביטוי הרגשות העז שחש להפגין.
הוא שלף להראות לי כרטיס ביקור מוזהב בה הופיעה פירמת משרד עורכי הדין שברשותו בארצות הברית, "אז אתה נכד של 'הרב שלי'..." הוא אמר בהרהור ודמע.
"רב שלך!?..." מיהרתי לשאול בבהלה.
"זה היה לפני הרבה שנים", הוא נחל לגולל את סיפורו, "חלק מהצעירים טעו בדרך, ואף אני, שהייתי יתום ללא גב ומשענת, בחרתי בדרך האחרת.
הצדיק רבי אריה לוין עשה הכל לשמור אותי במסגרת. באותה שנה למדתי אצל הסבא שלך זצ״ל, הוא היה קורן תורה. ידענו שהוא מקורב לרב מבריסק ולחזו״א, ואפילו ה'פושטאקים' כיבדו אותו. הוא אהב כל ילד והיה מגיע בבוקר עם שקית של לחם משלו לחלק לילדים שאין להם.
אותי הוא אהב יותר מכולם, בצורה בולטת. אולי כי הייתי יתום ואולי כי הוא ראה בחושיו הדקים שאחרת אני יעזוב. והנה, למרות הכל, יום אחד נתפסתי מחלל שבת ותהום העיר.
שוב ושוב חציתי גבולות והוחלט להרחיק אותי לצמיתות מהחיידר.
זה היה יום שני בבוקר, והסבא שלך ביקש מההנהלה לתת לי להישאר לפחות לשיעור הראשון...
נו, הם לא יכלו לסרב לו... ואני- לא הבנתי מילה מהשיעור הזה, אבל השמנתי מנחת שהצדיק רוצה אותי עוד שיעור אחד בחיידר, למרות הכל.
הגיעה ההפסקה וארזתי את מעט הדברים שהיו לי, סבא שלך חיבק אותי יותר חזק מהחיבוק שהחזרתי לך. היינו לבד בכתה הגדולה, הוא בכה ובכה מאוד ובקושי הצליח לדבר.
ואני, שמרדתי בכולם, לא יכולתי כבר לשאת את כאבו של אדם יקר זה ורק רציתי ללכת ולא להישאר באותו מעמד.
ואז מהורהר, הוא פתח את פיו לדבר.
"לפני מספר ימים, בראש השנה, אכלנו 'סימנים'. על הרימון בירכנו "שירבו זכויותנו כרימון", למרות שהגמרא אומרת ש'אפילו ריקנים שבעם ישראל מלאים מצוות כרימון', אם ריקנים שבעם מלאים מצוות כרימון אז מה שייך למלא אותו עוד? למה אנחנו שואפים להיות כמו הרימון?
יתכן בני, שהרימון נראה לנו ברושם ראשוני מיותר. בו עצמו אין מהות וקליפתו החיצונית אינה שווה חצי דבר. ריקנית. כל חשיבותו ומהותו היא מצד הגרעינים שבו.
בתוכו, יש בו עדיין פוטנציאל עצום לצמיחה של הדורות הבאים.
הוא מלא בגרגירי המשכיות מלאי חיוניות. גם ה'ריקנין שבעם' עדיין מלאים במצוות כאשר הם משמרים את פנימיותם ומהווים בעצמם גרעין לצמיחת דור ההמשך".
בשלב זה קולו כבר נשנק מבכי וכך אמר לי באידיש:
"אתה יודע ילד יקר שלי, אברהם אבינו הוא ראש השרשרת והחוליה הראשונה. מכאן והלאה יש שרשרת ארוכה ארוכה- עד אלייך.לפעמים החוליה חלשה, לפעמים דקה, ולפעמים היא עבה וחזקה, אבל תמיד תמיד היא מחזיקה בחוליה שאחריה בשרשרת. אני מבקש ממך רק דבר אחד!... אל תנתק את השרשרת!...תישאר חלק מהחוליות, אף אם החוליה הזו תהא חלשה, שהיא תוכל תחזיק את הדורות הבאים...
לא יכולתי לסרב לאדם אהוב כזה והבטחתי לו.
ואז הוספתי לו מעצמי 'מתנה' ואמרתי לו: "ובשביל הרב אני אלך ביום כיפור לבית כנסת- כל שנה!..."
כאן הסבא שלך כבר התיישב ממרום גילו, הביט לי ישירות בעיניים באהבה אין סופית ואמר:
"אתה תישאר יהודי".
נפרדנו ויותר לא ראיתי אותו, אך האמן לי שאני רואה אותו יותר מכל אדם אחר.
הוא מבקר אותי במחשבתי בכל פעם שיצאתי עם גויה וההבטחה שנתתי לו צולפת בי-
התחתנתי עם יהודיה כשרה, רק בגללו.
בן אחד שלי נהיה חב"דניק והבת השניה שלי התחתנה עם יהודי, אני אוכל כשר בגללם".
הייתי בהלם מהסיפור וביקשתי לשמוע עוד על ההבטחה ללכת לבית כנסת מידי יום כיפור.
הוא חייך חיוך של זקנים וסיפר:
"כל השנים ללא יוצא מהכלל הלכתי לבית כנסת ביום הכיפורים כפי שהבטחתי לסבך, לפחות לתפילה אחת. והנה שנה אחת רעייתי ע״ה עמדה ללדת את בני ובית החולים היה רחוק מאוד מבית כנסת, לחשתי לכיוון השמים שאני מתנצל אבל השנה אני נשאר כאן.
ליל יום כיפור, הבן נולד בשעה טובה, וכבר בצהריי היום הרגשתי מצפון על הפרת ההבטחה.
ירדתי למטה ללובי של ביה"ח לטייל קצת, ובקומת הכניסה אני רואה מספר יהודים, שאלתי אותם מה הם עושים שם והם סיפרו לי שאבא שלהם הוא אדמו"ר ידוע וקיבל לפתע התקף לב בעיצומו של יום והם באו להיות איתו ולהשלים לו לתפילה במניין.
כמובן שהייתי איתם בנעילה, ושערי דמעות לא ננעלו.
ההבטחה שלי לסבא שלך זצ"ל התקיימה, וגם שלו- נשארתי יהודי".
שאלתי אותו, מספר לי החבר, למה הוא הבטיח דווקא 'מתנה' כזו ולא שמירת כשרות או שבת וכדומה?...
הוא חייך ואמר לי בתגובה שאם אני שואל כך, כנראה שלא הכרתי את הסבא שלי.
"לפני אלול הוא היה עובר ילד ילד ומבקש ממנו מחילה. גם מי שלמד אצלו שנה שעברה זכה לבקשת המחילה, וכן מרעייתו הרבנית. הוא גם היה עובר במכולת ובודק שהוא לא חייב לו מאומה וכן אצל הדייג והקצב, הוא היה בודק שיש די כסף במעטפה השמורה להוצאות לקבורה ולתכריכים, הוא עשה תשובה שעות על שעות ומכניסת חודש אלול עד לאחר יו"כ הוא לא דיבר מילה לבטלה אלא היה בתענית דיבור.
הוא היה הופך באותה תקופה להיות ל'מלאך'. די היה לכולנו להביט בו ולחוש בעצמות שלנו את ה'אלול'. הוא לא היה מר נפש ומדוכא באווירה של חרדת הדין, להיפך- החיוך קרן מפניו תדיר, אך קדושת הימים בערו בו. הוא תלמיד של 'ישיבת מיר' ובמיר אלול זה 'פלצות'.
בפרידה ממנו, ניסיתי לקחת ממנו משהו. הדבר הראשון שעלה לי בראש כנראה היה דמות ההוד של הימים הנוראים והרצון להישאר יהודי התבטא בלהיות יהודי שדומה במעט מזעיר לסבא שלך זצ"ל, ואם צריך לשם כך להגיע פעם בשנה ליו"כ, אז כך יהי.
והוא שהרגיש בכך, עמוק בליבו החם והרגיש, ציין - הבטיח לי:
"אתה תישאר יהודי".
סיפור יהודי זה בן דורנו, אותו זכיתי לשמוע ממקור ראשון, מייצג בעיניי יותר מכל את הכח העצום של קבלה טובה אחת, של גרעין היהדות הפנימי שמצוי בכל אדם באשר הוא שם, ומעבר לכל זה- את הכח של יהודי גדול שחושב ופועל מהלב- להשפיע לדורות- 'תשובה מאהבה'.
***
למה אנשים עושים טעויות?
ישנן מספר סיבות ככל הנראה לטעויות.
חלקן בכלל לא רציונאליות וחלקן במודע, חלקן לוגיות, חלקן רגשיות, חלקן מתבקשות ואולי בלתי נמנעות. אך יש גם "טעויות טובות"- מה שעושה אותן לכאלה הוא העובדה הבסיסית- שלומדים מהן!
למשל, אם אדם 'נפל' עם אישה לא טובה- הוא טעה, אך אם הוא ממשיך לחיות איתה למרות הסבל הוא טעה יותר.
אם הוא למד מהטעות הראשונה, נחסכה לו טעות גדולה יותר והטעות הראשונה התבררה למשל כ'טעות טובה', כי הוא לקח טעות 'בלתי נמנעת אולי' ולמד ממנה ולא העצים את הטעות.
סוג טעויות אחרות טמון גם במערכת האסוציאציות האישית שלנו:
אם ישאלו אדם "יש לך כסא?" כל אדם יבין ויפרש את השאלה אחרת, בהתאם למצבו ועולם האסוציאציות האישי שלו.
אדם רגיל יבין: 'האם יש לך אפשרות לשבת או שאתה עומד?'... נגר לעומתו יבין את השאלה 'האם יש לך כסא למכור?' וחבר כנסת יבין בכלל את השאלה 'האם יש לך כסא בממשלה הנוכחית'? כל אחד לפי איפה הראש שלו מונח.
כשסיפרו להגר"ח קנייבסקי בזמן מלחמה על "טנק" והסבירו לו על גודל הכלי מוחו לקח אותו ישר לחשוב 'האם זה כלי שמקבל טומאה כי יש בו 40 סאה לנחת' וכאשר התייעץ איתו אדם שרוצה לקנות דירה 5 חדרים הוא הגיב לו בפשטות שיהיה לו הרבה "בדיקת חמץ"...
אז מי טועה (כולנו!) ומדוע (מהמון סיבות!) פחות קריטי לנו כנראה...
השאלה האמיתית אולי היא למה אתה טועה (איפה הראש שלך מונח) ובעיקר איך תמנף מכאן את הטעות שלך ל"טעות טובה"...
מובא שהעושה "תשובה מאהבה" הקב"ה הופך את החטאים שלו לזכויות.
רובנו חושבים ש"תשובה מאהבה" היא דרגה רחוקה שקשה להגיע אליה, אך האמת היא שיש בה גם מן הפשטות.
ההבנה שהעוונות יכולות להפוך לזכויות היא כבר סוג של תשובה מאהבה!
להבין שאפשר להפוך "טעות" ל"טעות טובה" ומקדמת, חטא לזכות, זוהי תשובה. והיא נוצרת מ"אהבה". אהבת ה"טעות", אהבת ה"חטא" ברובד הזה, מפני שהוא זה שעזר לנו ללמוד, להתקדם, לעלות ולתקן.
ומה מונח מאחורי האהבה לחטא, ה'טעות הטובה' כי היא מתקנת?
אהבה להקב"ה!
כי הוא סיבת התיקון שלנו, כי הוא המצפן שלנו שאליו אנו מכוונים, שבגללו אנו מתקנים את הטעות.
"גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה (יצה"ר) ושעבוד גלויות"
הרצון הפנימי האבסולוטי של כל אדם הוא "טוב".
"והנה טוב מאד"- מובא במדרש: "מאד" זה אותיות "אדם". זוהי המהות הפשוטה והבסיסית.
אך במהלך הדרך אנחנו טעינו, טועים, תועים ותוהים.
יום כיפור הוא הזמן המסוגל למנף את הטעות, להפוך אותה ל"טעות טובה", לשקוע בעולם תוכן אסוציאטיבי מהותי, עמוק ומחובר.
ולהפוך את כל השאלות הרבות לתשובה אחת, מאהבה.
"אשמת האדם החוטא היא אינה על חטאו, שהרי יצרו גדול הימנו וכוחו אפס כנגדו. אלא אשמתו בכך שאינו עושה תשובה, והרי יכול לעשות זאת בכל רגע ורגע". (רבי שמחה בונים מפשיסחא זצ"ל)
יה"ר שנזכה לשוב ולתקן באמת