וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ - חסד חוצה שבטים וגבולות

לבבות רבים פגשתי בחיי, לבבות שבורים, ולבבות שמחים, אך את זהב הלבבות ממנו הסתנוורתי הוכיתי בסנוורים בשבוע החולף לא ידעתי, לבבות המתרוצצים אָנֶה וָאָנָה בצנעת אמת, ובנקיות שכזו מבלי שמץ של פניות ורצון בפרסום או בעשיית רושם, בקנה מידה שאין לו אח ורע.

זכיתי וקיבלתי הצצה לקבוצת אנשים שלמרות הזמן הדחוק שעומד לרשותם הם מעניקים עזרה וסיוע במקרים לא שגרתיים, למסורתיים ולחרדים, לדתיים ושאינם, לכוולם - חסד חוצה שבטים! רק ביממה האחרונה העניקו סיוע פסיכולוגי למקרה קשה, אתרו מתנדבים למיזם חברתי, חשבו על אדם נטוש, דאגו לדרכון לאדם שנתקע במדינה זרה, החזירו זוג תפילין שנשכח בברדיטשב, העבירו שלש מאות חמגשיות לנזקקים, אתרו תרופה לחולה סכרת ותרופה נדירה לחולת סרטן, דאגו לאוכל לבני משפחה מהעדה האתיופית היושבים שבעה על הבן שטבע, הקדימו תור ל-MRI, חיפשו מסגרת חינוכית לילד אלרגי עם בעיות תקשורת. ועוד כהנה וכהנה. כמשתתף פאסיבי בקבוצה, הבטן שלי מתהפכת מעוצמת הטוּב ושִׁפעת החסד המתחוללות שם. הקבוצה הזו מציבה אותי בעמדת נחיתות.

תהיתי מי הם האחראים הישירים והעקיפים לתשתית הערכית הקסומה הזאת. הדבר סיקרן אותי נורא. הרמתי טלפון לפעיל אחד, שאלתי אותו: תגיד לי מהו מקור ההשראה לחסד שאתה עושה?

כך ענה: פשוט מאד, גדלתי בבית של חסד, זה מה שראיתי אצל הוריי. פעיל אחר ששאלתי השיב, נהגתי בעברי ללמוד תורה במשך כל היום, פעם אחת נזקקתי לעזרה, שטחתי את מצוקתי בפני איש חשוב, והלה שאלני מיד: חסד, עשית כבר היום? אופס, נפל לי האסימון! מרגע זה הבנתי שאין יום שלא אקדיש חלק ממנו למעשה חסד.

המקרה הזה הזכיר לי את המעשה הנורא שמביאה הגמ’ בע’’ז יז: ואת דברי המהרש"א הנוראים לא פחות בביאור גמרא זו:
"כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, אמר לו רבי אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים. אמר לו רבי חנינא: אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול, שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד." הגמרא מסמיכה למעשה זה כמעין פרשנות את דברי רב הונא: "כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו א-לוה".

המהרש"א במקום עומד על הקשר בין מימרא זו של רב הונא, לדבריו של רבי חנניה בן תרדיון לרבי אלעזר: אוי לי שאיני ניצול משום שלא עסקתי אלא בתורה בלבד. ועל פשרו של הדימוי החריף 'דומה כמי שאין לו א-לוה' - הלא המדובר הוא על אדם כזה 'העוסק בתורה בלבד', שזו בודאי מדרגה מיוחדת, ומדוע אם כן הוא זכאי לתואר חריף כזה 'דומה כמי שאין לו א-לוה'?

המהרש"א מבאר שכיון שאותו 'העוסק בתורה בלבד', לא לומד ממידותיו של הקב"ה, שהוא א-לוהי אמת הגומל חסדים, ולא הולך בדרכיו: 'מה הוא גומל חסדים אף אתה היה גומל חסדים', על כן הוא דומה כמי שאין לו א-לוה. וכך מבארת בעצם הגמרא את כוונת דברי רבי חנינא 'שאינו ניצול משום שעסק בתורה בלבד', באמצעות דברי רב הונא: 'דומה כמי שאין לו א-לוה', דהיינו: לרבי חנינא אין מי שיצילו מן הדין, מאחר והנהגתו של הקב"ה את העולם היא במידה כנגד מידה, וזה העוסק בתורה בלבד שלא הולך בדרכי גמילות חסדים - הוא נטול מידת חסדו של מקום שתעמוד לו להצילו מן הדין. הגמרא שם מסיימת בהצלתו של רבי אלעזר ומרחיבה בתיאור סופו הנורא של רבי חנינא בן תרדיון מעשרת הרוגי המלכות עליהם אנו מקוננים מרה בכל שנה פעמיים. נורא, ולולי מקרא כתוב אי אפשר לאומרו.

סדום, העיר העשירה, הפורה והמשגשגת, הייתה בירת ה"שלי שלי - שלך שלך". עיר שבה חומות ההפרדה בין אדם לאדם הוקמו בכוח החוק, ('!We will build the wall!' 'We will build the wall') עיר שהפילוסופיה המוסרית של אנשיה הכתיבה איסור מוחלט על נתינת צדקה, ועל מעשה של גמילות חסדים הוטל עונש מוות. לעומת זאת מידתו של אברהם הייתה מידת החסד אשר על פי דברי הרב מברטנורא בביאורו למשנת 'ארבע מידות באדם' (אבות ה, י) מהותה של מידה זו היא נתינה לזולת מבלי ליהנות ממנו כלל. וזוהי מידה שהיא לפנים משורת הדין: 'שלי שלך ושלך שלך; מהנה את הבריות מנכסיו, והוא אינו נהנה מאחרים - חסיד; שעושה לפנים משורת הדין'.

ידיד קרוב יש לי, איש יקר בעל ממון רב, שחי חיי פשטות, ונותן מזמנו ומכספו למעשי חסד גדולים, ותמיד בענווה ובצניעות ובסתר, כששאלתי אותו פעם על כך, ענה לי בפשטות: 'תראה, אין דרך אחרת אלא לחלוק את שיש לי עם הזולת'. כמה פשוט, כמה בהיר.

חז"ל מעמידים את מדת החסד, כעמוד התווך של העולם כולו, וכמו שנתבאר בספרים הקדושים שזו המידה היחידה ממידות הנהגתו ית' שפעלה עוד לפני הנהגת המידות אחרות, משום שהנהגת החסד היא זו שמאפשרת בכלל לעולמות שיבואו, רק לאחריה, משהעולמות כבר יצאו אל הפועל, במסגרת מידת החסד שהופיעה, ניתן לדבר על הנהגת שאר מידות. וזהו מה שהביא דוד המלך בתהילים בשם אברהם אבינו שהוא עמוד החסד: (קפיטל פט, 'משכיל לאיתן האזרחי') "כי אמרתי עולם חסד יבנה" - חסד היא המידה הראשונה שמאפשרת את בניין העולם, מידתו של הקב"ה היא בניין, לפיכך ההולך בדרכיו של מקום ועוסק במידת החסד, מעורר וממשיך חסדים גדולים, ושותף לקב"ה במעשה בראשית - בבניין ותיקון העולם.

לו הייתי בעמדת השפעה רחבה, הייתי מעמיד את ערך גמילות החסדים בראש סולם הערכים, ומוסיף תקנה 'לחוק חינוך חובה', כי במסגרות החינוך השונות - על כל ילד ונער בישראל לעשות בכל יום מעשה חסד אחד. חברה המעודדת מעשי חסד ומחנכת לנדיבות, התחשבות, ושימת לב, מעצימה את הנותנים ומסייעת למקבלים, וכבר אמר החכם: כל שיש לי הוא זה שנתתי לזולתי.

בערב יום כיפור אחד, פרש רבי לוי יצחק מברדיטשב זי"ע את ידיו הקדושות, ענה ואמר:
ריבונו של עולם. הנה אנו אומרים "וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת", ו"אמת" היא דבר שמתקיים. ואם כך, אם "יִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ" ותנהג בנו במידת החסד – הרי שיהיה זה דבר שמתקיים, ואתה אכן "תֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת". ואולם אם חס ושלום תגזור עלינו גזֵרות רעות – יבואו הצדיקים ויבטלו את גזרותיך ודבריך לא יתקיימו ולא יעמדו, ולא תשב על כיסאך ב"אֱמֶת".

אמנם פנייה נועזת שכזו, זוהי זכות השמורה לרבי לוי יצחק, אבל אנו מבקשים לאחוז בשיפולי אדרתו, ואנן נמי נעני' אבתרי': רבש"ע, בשעה שבניך ישראל קדושים עוסקים בתיקונו של עולם במעשי חסד זכים וטהורים מכל פניה ללא שום כוונת פרסום, יש פתח תקווה לגזרות טובות.

בערבו של יום הכיפורים, עם ישראל מצטייד באוצרות מעשי חסד הארוכים מני ים ורחבים מארץ מדה, כל אלה יתמזגו לרצון בתפילות היום הקדוש, וישפיעו מטר סוחף של השפעות טובות לשנה החדשה.