צום, בהגדרתו, הוא הימנעות רצונית מאכילה ומשתיה למשך פרק זמן מסוים.
כיום, בעידן המודרני, ישנם אנשים הבוחרים לקיימו שלא כחלק מציווי מקראי, אלא כחלק מדיאטה או טיפול רפואי.
תתפלאו, אך ישנם מחקרים הגורסים כי הצום יעיל לבריאות ולו סגולות רפואיות רבות.
ישנם 3 סוגי צומות: קצר, בינוני וארוך וכן סוגים שונים של הימנעות ממזון, דהיינו: צום המבוסס על מים בלבד, צום המבוסס על אכילת סוג מזון אחד בלבד: מיצי פירות, מיצי ירקות, מרק ירקות ועוד (ושום מילה על דיאטת כרוב) וצום החל בשעות מסוימות בלבד, כמו צום הרמדאן - אכילת ארוחה אחת ביום וכדומה.
המחקרים הראשונים בנושא הצום נערכו בשנת 1880 ודנים ביכולתו לטיפול בבעיות של השמנה, סוכרת, התקררות, אלרגיות, דכאון ועוד.
הם בוססו על אנשים שצמו במשך 30-40 יום, כאשר התיעוד הראשוני של צום רפואי בוצע בשנת 1910.
בשנת 1950 פרסמו כמה חברים באוניברסיטת מינסוטה שני ספרים שנקראו: "הביולוגיה של ההרעבה האנושית".
32 מתנדבים צמו במשך תקופה של עד שמונה חודשים, שבמהלכה נבחנו בקפידה. ממצאים אלה הושוו להרעבה מאונס, שהתקיימה בזמן מלחמת העולם השנייה. במהלך המחקר, החוקרים מצאו כי הצום לא גרם למחסור בוויטמינים ובמינרלים בגוף, וכי אף חל שיפור בסוכרת ובמחלות עור.
במקרים של סוכרת, מחלות לב, כלי דם ודלקת בלבלב נמצא שצום קצר ומבוקר עשוי לסייע רבות באיזון ראשוני של ערכי סוכר ושומנים בדם ולאפשר התאמה של תפריט וטיפול תרופתי נכונים.
במחלת השיגרון תועדה ההשפעה האנטי דלקתית שיש לצום, תוך הבחנה בירידה בכאבים, נוקשות וצורך בתרופות. נמצא, כי לאחר שבעה ימים של צום, חל שיפור ביכולת האחיזה, בכוח בתפקוד כללי וירידה בכאבים. נמצא קשר חזק בין מחלות מפרקים לאי סבילות למזון.
במצבים של אלרגיה או אי סבילות למזון, הצום, בשילוב עם תבחיני מזון, משמש לאבחון מקור האלרגן. המטופלים צמים למשך יומיים עד 4 ימים. הצום מהווה תקופת התנקות הגוף מאלרגניים שמקורם במזון, ולאחר מכן מקבלים דיאטת "אתגר" שבמסגרתה מקבל המטופל לאכול סוגי מזון שונים, ונצפית התגובה של גופו אליהם ובכך ניתן לקבוע אם קיימת תגובה אלרגית / תגובת אי סבילות ומהו המזון המעורר תגובה זו.
בעידן בו ההשמנה מהווה מגפה של ממש, לא פלא, שהצום כאמצעי לטיפול בה, זכה לתשומת לב משמעותית. המחקר הראשון בנושא פורסם בשנת 1915 על ידי Folin and Denis, שהמליצו על צום קצר כאמצעי יעיל להפחתת משקל. העבודה המפורסמת ביותר בנושא ההשמנה התפרסמה ע"י Stewart and Fleming בשנת 1973, בה דווח על טיפול מוצלח באדם בעל עודף משקל קיצוני, בן 27, שצם ללא סיבוכים רפואיים, במשך 382 ימים והפחית 130 ק"ג ממשקל גופו.
קצב הפחתת משקל במהלך הצום הוא כ-0.3% ממשקל הגוף ביום. לאחר 30 יום הוא יורד ל-0.1. בתחילה מאבדים מים ומלחים. לכל קילוגרם מאבדים 240 גרם חלבון ו-500 גרם שומן.
למרות שהצום יעיל מאוד להורדה במשקל, חלק גדול מהירידה במשקל נובעת מירידה במסה הרזה (נוזלים, מסת שריר) ולכן אין הוא מבטיח שמירת משקל נמוך לאורך זמן, ללא ביצוע שינויים בתזונה ובאורח החיים. עובדה זו תועדה היטב במחקר שנערך במשך 7.3 שנים, בהשתתפות 121 אנשים עם משקל יתר, שצמו מספר פעמים למשך כ-60 ימים. 50% מהמשתתפים חזרו למשקל ההתחלתי שלפני הצום לאחר שנתיים-שלוש, ובסוף המחקר 90% מהם חזרו למשקל ההתחלתי.
פועל יוצא מביצוע צום הוא התפתחות של רעב. רעב הוא תחושה הפוקדת בעל חיים או אדם הסובל מתת תזונה, מאחר והגוף זקוק לאספקה קבועה של אנרגיה כדי לתפקד. הפקת האנרגיה מתבצעת באמצעות "שריפה" תוך תאית של חומרים המופקים ממזון.
גם במצב של איזון קלורי, אם הוכנס מזון לגוף שלא בדרך של לעיסה ובליעה (כגון עירוי) עדיין צפויה תחושה של רעב. רעב יכול להתבטא גם בהזדקקות למוצרי מזון שאינם משביעים, כמו ממתיקים מלאכותיים. מסתבר, שטעם המתיקות מתקשר באדם, בעקבות תהליכים אבולוציוניים, למזון עשיר בפחמימות, ועל כן הוא מהווה מושא תשוקה גם כאשר ערכו התזונתי דל.
לסיכום: צום עשוי להיות אמצעי דתי, בריאותי או מחאתי, אולם כאשר מבצעים צום חלקי או מלא למטרות בריאות, הצום חייב להיות מבוקר ומפוקח ע"י צוות רפואי ובמיוחד כאשר מדובר באדם הסובל ממחלה כרונית.
