יְדַקְדְּקוּ לִבְחוֹר שְׁלִיחַ-צִבּוּר שֶׁיִּתְפַּלֵּל סְלִיחוֹת וּבַיָמִים הַנוֹרָאִים, אִישׁ שֶׁהוּא הָגוּן וְגָדוֹל בַּתוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, כְּפִי מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לִמְצֹא. וְגַם שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, שֶׁאָז כְּבָר נָחָה רְתִיחַת הַדָּם שֶׁל בַּחֲרוּתוֹ וְנִכְנַע לִבּוֹ. וְגַם יְהֵא נָשׂוּי וְיִהְיוּ לוֹ בָּנִים, שֶׁהוּא שׁוֹפֵךְ לִבּוֹ וּמַפִּיל תַּחֲנוּנִים מִקִּירוֹת הַלֵּב.
(קיצור שולחן עריוך, סימן קכ"ח, סעיף ז')
בשנים האחרונות צוברת לה תאוצה של מנייני סליחות בליווי כלי נגינה. ברי לי כי יש מי שמתחזק מכגון דא, מי שהנגינה מסייעת לו להגיע לאמירת הסליחות, ליטול חלק בתפילה ואולי אף לפתוח את קירות לבו.
אבל מחילה מהמוני המשתתפים כצאן ללא רועה, זו אינה תפילה, זו הופעה. לעמוד סביב בימה שעליה בעלי מנגנים, מהם יראים ושלמים, אשר מתחרים מי יוריד את ביצוע המושלם, מי יזכה לאהדת הקהל, מי יסחוף אחריו יותר בני אדם, זו הופעה לכל דבר ועניין.
ככה לא מבקשים סליחה מהקדוש ברוך הוא.
ככה לא מתחרטים על העוונות של השנה החולפת.
ככה לא חוזרים בתשובה מהחטאים שצברנו.
זה נחמד בשביל להתחזק, זה נאה ויאה בשביל לשיר שירי רגש ולסייע בהתעוררות רוחנית, אבל אלו לא סליחות.
סליחות זה "לִבְחוֹר שְׁלִיחַ-צִבּוּר, אִישׁ שֶׁהוּא הָגוּן וְגָדוֹל בַּתוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים", כלשון הקצש"ע. שליח ציבור שמלאו לו שלושים. למה? "שֶׁאָז כְּבָר נָחָה רְתִיחַת הַדָּם שֶׁל בַּחֲרוּתוֹ וְנִכְנַע לִבּוֹ". מילים נוראות על החשיבות ששליח הציבור יהיה מי שנכנע לבו, לא מי שגבה לבו כדי להראות את הביצועים המוזיקליים שלו. ולא רק זה, אלא גם יהיה מי "שֶׁהוּא שׁוֹפֵךְ לִבּוֹ וּמַפִּיל תַּחֲנוּנִים מִקִּירוֹת הַלֵּב".
שופך לבו, מפיל תחנונים מקירות הלב. אלו הם סליחות, כך מבקשים סליחה ומחילה.
בתי המדרשות מלאים באברכים ובעלי בתים, היכלי התורה מלאים בבחורי ישיבות, אשר עומדים ומתחטאים לפני קונם, זוחלים ורועדים, מנגנים בפזמון ומסלסלים בי"ג מדות, אבל מתוך לב שבור, מתוך תפילה ולא מתוך הופעה.
ראוי לה לתופעה זו שתעלם מהעולם או לפחות תהיה מופרדת מאמירת סליחות. יש ערב שירה ופיוט וחזנות ויש אמירת סליחות.
- נ.ב. איני מכוון חלילה את דבריי כלפי אף חזן או שליח ציבור כזה או אחר, אשר מרביתם ראויים לתפקידם, אלא מדבר על התופעה באופן כללי. חזקו ואמצו.