זה לא סוד שהרשתות החברתיות (ובראשן פייסבוק) מהוות קרקע "פורה במיוחד" לפרסום תכנים פוגעניים. אם בעבר ביקורת צרכנית הייתה אפשרית בגבולות גזרה מצומצמים, בעיקר מפה לאוזן במובן הקלאסי של הביטוי או על ידי "מבקרים מקצועיים", כיום כל אחד יכול בהינף מקלדת להפיץ את משנתו עלי פייסבוק. לעתים תוך מתן פרטים מדויקים (ורבים) שאינם מותירים מקום לדמיון.
אך האם פוסט בפייסבוק - אשר זוכה ל"שיתופים", "לייקים" ו"תגובות", ומתפשט כאש בשדה קוצים ווירטואלי - מקים עילה להגשת תביעה כנגד המפרסם בגין לשון הרע? היכן עובר הגבול שבין לשון הרע וחופש הביטוי וכיצד מתייחסים לזה בתי המשפט?
להלן דוגמה למקרה אשר נדון לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 26770-05-16) במסגרת ערעור על פסק דין שהתקבל בבית משפט השלום. ראו כיצד צרכן המפרסם פוסט בפייסבוק הופך ל"מבקר" לגיטימי, וכפועל יוצא מכך נחסכים ממנו תשלומי הפיצוי (ואף נפסקות לטובתו הוצאות משפט).
תלונות בפייסבוק נגד ניתוח לשיפור ראיה
ענייננו מתחיל עם ניתוח לשיפור ראיה בלייזר, כאשר המטופל, עורך דין במקצועו, מתקשר למרפאה לאחר ההליך הרפואי ומתלונן על תחושת גוף זר ואודם בעין שמאל. הוא מוזמן למרפאה ביום שאיננו מיועד לקבלת קהל, אך לא נבדק משום שהרופא היה נתון בפגישה שהתארכה. בעודו ממתין הוא חש בכעס רב, ובין הצדדים מתחיל ויכוח. בסופו המטופל עוזב את המרפאה מבלי שייבדק על ידי הרופא.
כעבור מספר ימים המטופל מפרסם פוסט בפייסבוק בו הוא שוטח ביקורתו על התנהלות המרפאה והרופא באופן אישי. הוא מתלונן כי המרפאה לא משקיעה בלקוחות קיימים אלא רק בלקוחות פוטנציאליים, וכן טוען כי למרות שחלף חודש ממועד הניתוח, הוא עדיין זקוק למשקפי קריאה.
הפוסט מופץ 16 פעמים ונחשף ליותר מ-1,000 חברים בפייסבוק
הפוסט זוכה למספר תגובות מצד חבריו בפייסבוק, ועורכת דין במשרדו אף מפיצה את הדברים עם תגובה משלה ליותר מ-1,000 חבריה ברשת החברתית.
הרופא פונה למטופל ומבקש להסיר את הפוסט, משום שמדובר לדבריו ב"פרסום משמיץ שאינו אמת" אשר עולה כדי "לשון הרע". אולם לא רק שפנייתו נדחית אלא שהפוסט מופץ כ-16 פעמים (וכן פעם אחת כתגובה בפורום באתר אינטרנט שעיסוקו בתחום הרפואה). בצר להם, מגישים המרפאה והרופא תביעה כנגד עורך הדין (ועורכת הדין במשרדו).
האם הפוסט, כטענת הרופא והמרפאה, עלה כדי לשון הרע שנעשתה מתוך נקמה אישית ונועדה לפגוע? האם התמונה שונה ועסקינן – כפי שגרסו המטופל ועורכת הדין במשרדו - בפרסום החוסה תחת חופש הביטוי בשל היותו דעה אישית אודות אירועים שהתרחשו באמת? בית המשפט המחוזי, כמו בית משפט השלום לפניו, קבע כי אין מקום לפסוק פיצויים למרפאה ולרופא. מדוע? הנה ההסבר.
לשון הרע – בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב
חוק איסור לשון הרע, מכוחו הוגשה התביעה דכאן, מהלך על הקו העדין שבין שתי זכויות אדם מרכזיות במשטר הדמוקרטי – הזכות לשם טוב מחד והזכות לחופש הביטוי מאידך.
מבחינת מישור האחריות הקבוע בחוק, שימוש בחופש הביטוי המכיל בתוכו לשון הרע הינו עוולה אזרחית המקימה זכאות לפיצוי. זאת בין היתר כאשר הדברים עלולים לגרום לפגיעה במשרתו, בעסקו או במשלחו ידו של מושא הפרסום. אולם מכיוון שגם חופש הביטוי הוא זכות יסוד במשטר דמוקרטי, חוק איסור לשון הרע קובע מספר הגנות למפרסם. למשל, הגנת אמת בפרסום, הגנת תום לב וכדומה.
תום לב בכתיבת ביקורת
במקרה שלנו, בית המשפט קבע כי אין לפסוק פיצויים בשל תחולתה של הגנת תום הלב. על פי סעיף 15(6) לחוק, הגנת תום הלב חלה כאשר פרסום נעשה בתום לב, בין היתר במסגרת "ביקורת על יצירה ספרותית, מדעים, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג, ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי...".
בית המשפט קיבל את טענות המטופל לכך שהפוסט היה "ביקורת" על השירות שניתן לו. נקבע כי מכיוון שאנו חיים בעולם אינטרנטי שבו התקשורת האלקטרונית ממוסדת גם ברשתות חברתיות, כל בעל מקלדת הוא מעין "מבקר פוטנציאלי".
לאחר שבית המשפט מסגר את הפוסט כ"ביקורת", קצרה הדרך לדחיית התביעה. כאשר מדובר ב"ביקורת", הלכה פסוקה היא שיש להגמיש את הכללים הנוגעים לאמת בפרסום. גם ביקורת "נשכנית" שאיננה בהכרח מקיימת זיקה של 100% לאמת, לא מייצרת באופן מיידי עילה להגשת תביעה בגין לשון הרע. במידה שהביקורת נכתבת בתום לב ואיננה חורגת ממתחם הסבירות, לא יהיה בה להקים את הבסיס המשפטי הדרוש לתביעת פיצויים (לפי חוק איסור לשון הרע). הכל כמובן בהתאם לנסיבות המקרה.
אמת אובייקטיבית – התנסות סובייקטיבית
"גם אם דברי הביקורת היו מוגזמים או אפילו בלתי מדוייקים", נכתב בפסק הדין, "יש לבחון את תוכן הפרסום לא על פי האמת האובייקטיבית שבבסיסה". בכל הנוגע לתום ליבו של המטופל בפרסום הפוסט, בית המשפט קבע כי בעולם שבו כל צרכן יכול לפרסם את השקפתו לגבי טיב מוצר בתפוצה רחבה, ומטבע הדברים זוהי ביקורת שמקורה בהתנסות סובייקטיבית, אין בעובדה שהמטופל "כעס" בכדי לאיין את תום ליבו. בפרט לאור העובדה שהפוסט תיאר במפורש אירוע שהתבסס על חוויה אישית.
לסיכום, חשבו פעמיים לפני שאתם מפרסמים
למרות שפסק הדין הנ"ל הוביל לדחיית תביעת הפיצויים, חשוב לזכור כי ישנם גם פסקי דין רבים שהסתיימו באופן שונה. פרסום פוסט בפייסבוק הוא פרסום לכל דבר ועניין, וכאשר אדם מפרסם פוסט פוגעני ברשת החברתית, הוא עלול להיתבע ואף להידרש בתשלום פיצויים.
המתח בין חופש הביטוי ברשת החברתית לבין הזכות לשם טוב, נבחן תמיד בהתאם לנסיבות. עד כדי כך שמצבים מסוימים, לעתים זהים ביותר, מסתיימים בפסקי דין שונים לחלוטין. לצד פסקי דין כמו פסק הדין הנוכחי, בהם הזכות לחופש הביטוי גוברת, ישנם פסקי דין שבהם בתי המשפט בישראל פסקו פיצויים בגין לשון הרע בפייסבוק. לעתים פיצויים גבוהים במיוחד. ראו לדוגמה את פסק הדין שניתן כנגד העיתונאי יגאל סרנה אשר חויב בעקבות פוסט בפייסבוק לשלם פיצויים בסך 100,000 שקלים לראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו (כולל הוצאות משפט בסך 15,000 שקלים). פוסט שלפי פרסומים אף הביא לפיטוריו מעבודתו. בקיצור, סוף פרסום פוסט בפייסבוק במחשבה תחילה.