מסופר על נשמה שהגיעה לשמים לאחר המאה ועשרים ולאחר בדיקה הסתבר שהטוב והרע שלה בדיוק חצי חצי, נתנו לה בחירה ללכת לגן עדן או לגיהינום והנשמה החליטה ללכת לראות מה זה הגיהינום ואחר כך לעבור לגן עדן, היא נכנסת לגיהינום ורואה שולחנות ערוכים בכל טוב, מאכלים של טובי השפים על השולחן והנשמה מנסה להבין איך כל התענוגות האלו קשורים לגיהינום? בהינתן האות המלאכים עוברים ומחלקים לכל אחד מזלג ארוך וכולם מנסים לאכול אך המזלג ארוך מדי ולא יכולים להגיע איתו לפה, מבינה הנשמה שזה באמת גיהינום אמיתי לראות כזה אוכל בלי אפשרות לאכול.
היא עוברת לגן עדן ורואה שהתפריט אותו תפריט והכל נראה אותו דבר והיא מבינה שכאן כנראה ייתנו להם מלזגות רגילים ויוכלו ליהנות מהארוחה אבל להפתעתה שוב המלאכים מחלקים מזלגות ארוכים, אלא שכאן כל אחד לוקח את המזלג הארוך ומאכיל את חברו ואז הבינה הנשמה שגן עדן וגיהינום תלויים במדת החסד והנתינה של האדם...
בפרשתנו פרשת ראה בה משה ממשיך לדבר אל בני ישראל טרם היפרדו מהם אנו רואים איך משה בונה תוכנית לביטול האנוכיות המושרשת כל כך בליבו של האדם והוא מתחיל בהדרגה עם המצוות הקשורות בכך.
ראשית מעביר משה לעם ישראל את המצוה של מעשר שני אותו נוהגים לתת בשנה הראשונה ושניה, מעשר זה נאכל על ידי הבעלים ורק שחובתו לעלות לירושלים ולאוכלו שם מה שנותן לו להרגיש שגם הכסף שעבד עליו והשקיע בו אין לו עליו בעלות, אחר כך ממשיכה התורה במצוות מעשר עני בשנה השלישית חובה לתת עשר אחוז מהיבול לעני שזה כבר שלב נוסף וקשה יותר עלי לתת מפירות שעבדתי עליהם קשה לטובת אדם שלא עשה כלום למען קבלת הדבר ואז באה מצווה שעוד יותר לא מתקבלת על הדעת והיא מצות השמיטה לגבי כספים, ההלכה היא שאדם שהלווה לחבירו כסף כאשר מגיעה שנת השמיטה יש שמיטה לכספים ובמילים אחרות חנינה לבעלי חובות, פותחים דף חדש והתורה מצווה שגם סמוך לשנת השמיטה לא יאמר אדם אינני יכול להלוות מכיון שאני מסכן את כספי שמא לא יוחזר לי ומחובתו להלוות אם יש ביכולתו.
ומכאן הדרך פתוחה לקפיצה הכי גבוהה למצוות הצדקה בכלל עליה אומרת התורה פתוח תפתח את ידך שבניגוד להלוואה שברוב המקרים חוזרת לבעליה הרי שבנתינה זו מחובתו לתת בידיעה ברורה שאינו מקבל שום החזר. לגבי נתינה זו אומרת התורה "פתוח תפתח את ידך ולא ירע לבבך.. ורעה עינך באחיך האביון נתון תתן לו" אנחנו רואים שהתורה מדברת על הלב היד והעין ומוסבר על כך שבעצם מדובר כאן על תירגול קבוע שיעצב את האדם, דבר ראשון היד נותנת ובאמצעות זה הלב יצטרף וירגיש רגשות חיוביים כלפי המקבל ואז להרגיל את העין להיות נדיבה ולתת בעין יפה וכפי שאמרו חז"ל על הפסוק "נתון תתן" מובטח לו שברגע שיתן יחזור ויתן ויתרגל לנתינה.
יהי רצון שנזכה להיות מורגלים בנתינה ונזכה תמיד להיות בצד הנותן ולא נצטרך לידי מתנת בשר ודם... כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.