ימים אלו, ימי בין הזמנים, הם ימים מיוחדים. רחובות הערים החרדיות מלאות במשפחות צוהלות, מלאות חיים, שאצות רצות מאטרקציה אחת לרעותה, מפארק אחד למשנהו, ומחוף ים זה לבריכה אחרת.
מה נאה היא המשפחתיות בכלל וזו החרדית בפרט, ניתן לראות בכל מקום את הכבוד הרב שרוחשים הילדים להוריהם, שבמקביל מתאמצים "להחזיר" להם ומתרוצצים איתם ממקום למקום, כדי למנוע ככל הניתן את המשפט האלמותי "משעממם לי", ורעהו הקשה לא פחות, "מה עושים היום?!".
זה נהדר וזה מקסים וזה בריא. אין ספק שימי בין הזמנים הם ימים מאתגרים לכל משפחה, לשמירה על האחדות בין האחים, ליצירת פעילות משותפת שתספק ותעניין את כולם ויבורכו ההורים המתאמצים לשם כך בכל כוחם ומאודם.
אך אליה וקוץ בה, ואיננו באים חלילה להכליל את כולם, אך מדובר בנקודה חשובה שראוי שכל אבא ואמא וכל ילד או ילדה יתנו את לבם אליה.
ועל מה מדובר? על מחסור ב"ואהבת", בהתחשבות באחר, בזולת, בשכן.
הלכתם לטייל? נהניתם? שמחים בשבילכם. אבל מה עם התחשבות בשכנים? למה לעלות לביתכם, בשעת לילה מאוחרת, בקול רעש גדול? למה לא לדאוג שהילדים יעלו בשקט, בלי לשיר בקול גדול או לבכות בקול צרחה דקה?
אולי תחשבו לרגע על השכנים המבוגרים הנמים כבר את שנתם? ומה עם השכנים עם הילדים הקטנים שהצליחו להרדים אותם לשנת לילה וכעת, בזכות הרעש הצוהל שלכם, הם התעוררו והחגיגה החלה? הרי בשבילכם לעלות לבית בשקט, זה עניין של מאמץ קל שבקלים, אבל בשביל השכנים להרדים שוב את הילדים, או בשביל השכן המבוגר להצליח להירדם בשנית, זה לעתים מאמץ גדול עשרת מונים.
נהנת? אל תספר לחברך באמצע הלילה, אלא פשוט תדאג לחברך. תתחשב בו. תשמור לרגע על השקט. ואולי, רק אולי, זה יגרום להשפעה ולהתחשבות ול"ואהבת" גם בפארקים, בעמידה בתורים, בשמירה על הניקיון אחרי שסיימתם את הצלעות והקבב במנגל התוסס.
"ואהבת לרעך כמוך". פשוט.