חסיד אחד פנה פעם לרבי יהודה צבי מסטרטין ואמר "רבי שמעתי עליך שאתה נותן סגולות שמועילות להרבה אנשים. תוכל בבקשה לתת לי סגולה ליראת שמים".
ענה לו הרבי: "סגולה ליראת שמים אין לי. אבל אני יכול לתת לך סגולה לאהבת שמים".
התלהב החסיד ואמר: "אדרבה, אהבת שמים יותר גדולה מיראת שמים. אשמח לקבל סגולה לאהבת שמים."
השיב לו הרבי: "אהבת ישראל היא סגולה לאהבת שמים. מי שאוהב את הבריות, יכול בקלות להגיע לאהבת שמים ככל שתשקיע יותר באהבת ישראל כך תרגיש יותר את אהבת השם."
בפרשת השבוע מופיעות המצוות של אהבת השם "ואהבת את השם אלוקיך" ושל יראת השם, "את השם אלוקיך תירא", מצוות אלו מעוררות תמיהה, איך אפשר לצוות עלינו על דברים שברגש, אפשר לצוות עלי מה לעשות אבל איך אפשר להגיד לי מה להרגיש?
בתורת החסידות מוסבר שהציווי הוא להתבונן בדברים שיביאו אותי לידי רגש, כשנתבונן בגדולתו של הקב"ה זה יעורר בתוכנו הרגשה של אהבה ושל יראה כלפיו.
אבל עדיין קצת קשה להבין איך אותה התבוננות יכולה להביא לשתי רגשות כל כך הפוכים, אהבה מעוררת את האדם ברצון להתקרב ולעומת זאת יראה מעוררת את האדם ברתיעה ובחשש ובדרך כלל גורמת לריחוק, אלא שההתבוננות הנדרשת מהאדם היא כאמור התבוננות בגדולתו של הקב"ה ואיך הקב"ה בגדולותו האין סופית משפיל את עצמו להשגיח על כל פרט ופרט בבריאה, התבוננות כזו גורמת מצד אחד לצימאון ורצון להידבק ולהתקרב לקב"ה אך מצד שני היא גורמת לאדם להבין את ריחוק הערך שלו מהקב"ה וזה גורם ליראה לא של פחד אלא של רוממות והערכה וכמו במלך בשר ודם שעצם הידיעה על גדלותו של המלך גורמת רצון חזק לפגוש אותו ולהכיר אותו מקרוב אך ככל שמתקרב יותר ומבין יותר את מעמדו של המלך הוא מגיע יותר ליראה ממנו.
יהי רצון שנחזק את האהבה בתוכנו וזה יחזק גם את אהבתינו לקב"ה ובזכות החיזוק באהבת השם ובאהבת ישראל נזכה לראות את אהבת ה' אלינו בגאולה שלימה שתבוא בקרוב ממש.