ספ(ו)ר חיים
כאשר הוציא הנצי"ב מוואלז'ין את ספרו "העמק שאלה" הוא ערך סעודה גדולה ומפוארת לעשרות אנשים.
במהלך הסעודה קם הנצי"ב לפתע וסיפר את סיפורו האישי:
"כשהייתי ילד קטן, שמעתי לפתע את הוריי משוחחים ביניהם. לפתע שמעתי את אבא פורץ בבכי מר ואומר לאימי: 'עמלתי וניסיתי בכל דרך לעניין את ילדנו בלימוד התורה, אך לשווא. דבר לא עזר...חושש אני כי נאלץ ללמד את בננו להיות 'בעל מלאכה'...."
המשיך הנצי"ב וסיפר: כששמעתי את בכיו של אבי, הדבר נגע בעומק ליבי מאוד. מיד יצאתי ואמרתי לאבי: "אבא! אני מבטיח לך כי מהיום והלאה אקדיש את כל זמני ללימוד התורה!..."
תארו לעצמכם, סיים הנצי"ב, מה היה עולה בסופי אילו לא הייתי שומע את בכיו של אבי?...
בוודאי הייתי היום נגר או חייט, וכשהייתי בא לפני בי"ד של מעלה היו מראים לי את הספר "העמק שאלה" והיו שואלים אותי 'מדוע לא כתבת ספר זה'?...
מסיפור מכונן זה ניתן ללמוד בעיניי כמה דברים חשובים:
א. בדורנו היום שבו "לימוד מלאכה" הופך להיות לדבר חיובי נצרך והיד לעיתים קלה על ההדק ומפנה כל אחד שמעט מנותק מלימוד תורה, שסובל מקשיים כאלו ואחרים בלימוד וכיו"ב לאפיק אחר, חשוב לרענן את זיכרון ה'רציונאל' ולהתחבר לבכי של האבא שמבין ש'מלאכה' זה 'בדיעבד' ושהשאיפה בתכלית הנרצה היא ללמדו תורה כיעוד.
מאידך, צריך לדעת שזה 'קיים', וגם 'היה קיים' פעם, עובדה. גם פעם 'עבודה' היתה אופציה מעשית, גם ב'משפחות טובות', כאלטרנטיבה חיובית לישיבה בטל וח"ו לדרדור למקומות חיוביים פחות. זה כמובן, כאשר היא מוגדרת כחיובית מבחינת התוכן והסביבה המותאמים לנער ולצורך.
מי שבאמת אינו מסוגל ללמוד תורה וכלו הקיצים אמור באמת ללמוד מלאכה ולא לשבת סתם בטל. הבחירה וההחלטה היא לא פשוטה ולא קלה והאחריות לבטח אינה מוטלת רק לפתחינו.
ב. 'כח הרצון' של הילד הוא המפתח שיכול לשנות את התמונה מקצה לקצה. אין ילד או נער שלא מסוגל לקבל שייכות בלימוד התורה. כל אחד יכול בהתאם לרמתו ויכולותיו גם אם לא יצא ממנו בסוף ספר "העמק שאלה". ואולי כן יצא? שהרי גם הנצי"ב לא היה הנצי"ב בהתחלה...
איך מפתחים 'רצון' בילד?
ע"י שמשדרים לו אמון ביכולות שלו, ואם לא יכול בלימוד תורה אז למצוא את המקום שבו יוכל להביא לידי ביטוי את המסוגלות האישית שלו ולבוא לידי חוויית הצלחה מעצימה ומחזקת את החוסן האישי והדימוי העצמי
ג. 'העברה רגשית'. מסיפור זה ניתן לעמוד על נקודה חשובה נוספת. עד כמה חשובה תקשורת רגשית בין אבא לבן, ועד כמה היא משמעותית לגידולו של הילד.
אולי אם הבן היה שומע את האבא מנהל איתו שיחה ולא מתבייש לבכות לפניו קודם לכן על מצבו היה אולי המצב משתנה כבר קודם לכן?
בסיפור הזה רק יד ההשגחה הובילה שהילד שמע את בכי האב מהחדר השני, אך אולי בפעמים אחרות לא כדאי 'לסמוך על הנס'. מוטב להעביר את הדברים בכנות ובפתיחות לילד.
הבכי הזה יכול לפתוח דלתות גם אם הוא לא יהיה בהיחבא ועשוי רק להגביר את ההערכה של הילד לאבא ולחבר ביניהם.
ד. לא מעט ראיונות אישיים הוכיחו מניסיון כי פעמים רבות מה שמחזיק ילד שמתנדנד ולא מוצא את מקומו בעולם הדתי או בשבילי התורה מקשיים וסיבות שונות זה ה"אבא", ה"אמא" או ה"בית". זה מה שמחזיק אותו בהתחלה, עד שנובע הרצון הפנימי.
הוא לומד כעת בישיבה למרות שכל כך התאכזב בעבר מעולם הישיבות רק "כי אבא רוצה", מסתפר נורמלי או לובש ציצית וכיפה רק "כדי לא לאכזב ולבייש את אמא".
זה לא "משחק" מצידו. זה אמיתי לחלוטין.
וכשהבית מכיל, והוא זוכה להערכה על כך שזה חשוב לו ורואה שזה אכן חשוב להורים ולא משחק גם מבחינתם, אז בסופו של דבר זה מחלחל ומשפיע והתקופה הרעה עוברת בקלות יותר ובס"ד הוא יכול למצוא נקודות של חיבור לחיי התורה וקיום המצוות מזוויות שונות או שהבגרות והבשלות האישית עשו משהו והוא הצליח להתאזן.
לעומת זאת אם הוא כבר עשה השלכות חיצוניות שהרחיקו אותו מ"בית" אז קשה יותר לעשות פרסה ולחזור לאחור.
'דמות דיוקנו של אביו' הציל את יוסף מהתמודדות עם החטא.
"מה אבא רוצה" זהו קריטריון חשוב ובסיסי שאסור לוותר עליו, אך יש צורך וחובה ללמוד איך להעביר אותו בצורה האפקטיבית ביותר.
'ספר האבות ובנים'
התפר שבין פרשת ויחי, סוף ספר בראשית לבין ספר שמות ייצוגי ותואם לנקודת החיבור שבין אב לבן.
הרמב"ן ראה בספר בראשית 'ספר היצירה', השורש והיסוד של בנין כלל ישראל וכינה אותו "ספר האבות" המגולל את התהוות היחידים והזוגות בהתהוות הראשונית שנהפכה בספר שמות ל"ספר הבנים" המגולל את התהוות י"ב השבטים לעם שהתחיל בשבעים נפש והגיע לשישים ריבוא, דרך כל ההתמודדויות שעמדו בפניהם כעם.
נשאלת השאלה, אם ספר בראשית הוא "ספר האבות" וספר שמות הוא "ספר הבנים" שמתחיל מי"ב השבטים, מדוע א"כ מותו של יוסף נכתב בסוף בראשית, בעוד שלכאורה לפי מה שהתבאר פה היה מתאים יותר להיכתב בתחילת שמות?
ועוד קשה ממדרש מפורש (ויקרא רבא) שמביא כי "פרי עץ הדר" (אתרוג) זה אברהם ו"כפות תמרים" (לולב) זה יצחק, "ענף עץ עבות" (הדס) זה יעקב, וערבה זה יוסף, והמדרש מבאר שכמו שהערבה קמלה לפני שאר המינים, כך יוסף נפטר לפני אחיו – השבטים.
האם זה דימוי מספיק כ'סיבה' מיישבת כדי לייחס את יוסף באותה פרשה עם ג' האבות, רק משום שנפטר לפני שאר השבטים?
כדי ליישב על כך יש לייסד הבנה חדשה וגדר ב"יוסף" הצדיק ומהותו, עפ"י רש"י שפירש את ברכת יעקב ליוסף שאמר לו "אבן ישראל", שהוא נוטריקון "אב" ו"בן" ביחד.
מרש"י מדויק שישנה בחינה ביוסף שהוא אכן לא בדרגה של 'בן' אלא ממש כאביו יעקב והוא מקביל לדרגת האבות. במהר"ל ביאר שיעקב עצמו זקף את זה לצרות וההתמודדויות הזהות והמשותפות שעברו על שניהם וכן לדיוקן הזהה שיצרו מהלך משמעותי של 'ברא כרעא דאבוה' להתייחס ממש ליוסף כאחד מן ה'אבות'.
זה שיוסף נפטר לפני השבטים זו לא ה'סיבה' לייחסו כערבה המחוברת לג' האבות אלא זה 'סימן', סימן שהוא משויך לדרגת האבות מצד עצם אישיותו וכוח ההתמודדות הזהה שלו.
נוכל לחדש בזה גם טפח נוסף במה שיעקב אומר "מנשה ואפרים כראובן ושמעון יהיו לי", שמונח בדברים יותר מסתם להעלות את דרגת ה'נכדים' ל'בנים' להיות כשבטים, כי זה לא מתחיל מהם!
הם רק תוצאה של כך שהוא מעלה במפורש את דרגתו של יוסף אביהם להיחשב כאחד האבות – כמקביל אליו- וממילא כתוצאה מכך אף בניו מנשה ואפרים נהיים כאחד השבטים ממש.
במילה "אבן", אם קוראים את האות ב' פעמיים, ונוצרות המילים: "אב בן". מה שמחבר את האב והבן הוא ה'בית'. העברה בין "אב ובן", היא אבן היסוד שבבניין בית בישראל, והאבן הזו תהיה ל"בית יעקב".
הנצי"ב הוסיף מבט משלו על המילים "אבן ישראל": "מים כבירים השוטפים עפר הרי זה ממסמסו עד שהולך ונמס לגמרי, אבל כשמתחברים העפרוריות ונעשים אבן מוצקה, אז אפילו ים שוטף יעבור עליו אינו אלא מגלגלו אבל אינו מאבדו.
ה'אבן' היא התאחדות של חלקיקי העפר ליחידה אחת.
התאחדות האב-בן (הורים-ילד) עם ההתמודדויות השונות הם אלו שהופכים את הקשר ואת הבית ליחידה אחת, שאפילו ים שוטף וסוער של משברי הזמן לא יאבדו אותו. לא כאבן תלושה וזרוקה בשדה, אלא כחיבור לדורות שלפני ולדורות שאחרי, ובתהליך של בניית בית.
גיל ההתבגרות והסמכות החדשה
כיום סוציולוגים ופסיכולוגים רבים מעידים על תופעה בעייתית רווחת בעולם המערבי שמצביעה על טשטוש ההיררכיה השמרנית של פעם.
יש לכך ביטוי החל מהיחס שבין זקן לצעיר, רב לתלמיד, אך הדבר בולט בעיקר כשינוי במודל ההורות שבא לידי ביטוי בערעור הסמכות, המשמעת ויכולת הניהול ההורית בעידן המודרני.
ד"ר לבוב (מייסד שיטת אייכה לסמכות הורית) מחלק את המושגים להגדרות של 'הורות דגם אב' ו'הורות דגם אם'. הורה 'דגם אב' נתפס בחברה כמדגיש את הסמכותיות ו'דגם אם' הכוונה ליותר בגובה העיניים והלב.
לעומת התרפקות על העבר ויתרונותיו כסמכות וכח שמשיג משמעת ויחסי היררכיה ברורים מדגיש לבוב כי היו לכך גם השלכות נוספות.
הגבולות הקשוחים או ההכאה גררו כאמור מחירים של פגיעה באוטונומיה של הילד ונזקים נפשיים נוספים.
התוצאה של רגש שלא בא לידי מימוש והתנהגות תואמת לציפיות הסמכותיות מייצרת רצון ל'פרפקציוניזם', מצליחנות, רצון להיות תמיד 'בסדר', וגורמת לסתירה בין ההתנהגות לרגש הפנימי המבעבע, התנגשות עם המציאות ובהתאם לכך לנפילה לדיכאון, מחלה ממנה סובלים אחוזים עצומים של האוכלוסייה בשלב זה או אחר של חייהם.
לעומת זאת גם להורה 'דגם אם' ישנם חסרונות- ההורה מאבד את מקומו וסמכותו וכמו במשל 'העץ הנדיב' הילד נהנה ולומד לבקש עוד ועוד עד שבסופו של דבר העץ מוותר על עצמו ועל הכל בשביל הילד.
אמנם לא ניתן להשיב את הסמכות של 'פעם' אך ניתן ללמוד טכניקות שונות ולשנות אולי את התפיסה האישית שלנו למצב.
בפרשת ויגש יוסף מעביר מסר לאביו יעקב: "וישימני לאב לפרעה" (בראשית מה,ח).
חשוב היה לו ביותר להעביר מסר ראשוני מרגיע לאביו שהוא לא השתנה,שהוא התמודד, שיש בו כוחות שמומשו, שהוא בשליטה וסמכות עצמית ואת זה הוא בוחר להעביר תוך שימוש מדעת במתאר לשוני של המילה "אב" לפרעה (וממילא לעצמו).
מהי ההגדרה של 'אבא'?
על הפס' "וישימני לאב" רש"י אומר: "אב הוא חבר", ה'אבן עזרא' אומר: "אב הוא מורה" וה'ספורנו' אומר: "אב הוא יועץ".
למדנו אפוא שתפקידו של אבא הוא להיות מורה, יועץ וחבר לבניו.
כאשר הבן יודע ומרגיש שהאב אוהב אותו ורוצה בטובתו- יוכל אביו להוביל אותו, עד כדי שהוא יהיה מסוגל גם לשמוע לפעמם את ה'לא', למרות שזה לא מה ש'הוא' חושב ולא מה שהוא היה רוצה לשמוע מתחילה.
ד"ר לבוב עצמו מציע כמודל "המרחב המאפשר" מתוך דעה אישית שההורה של היום פחות יכול לפעול באמצעים של כפייה ועליו לייצר סביבה מאפשרת לילד, מרחב שמנווט ומכוון לדרכים החיוביות. הוא מציב את בסיס ההורות החדשה כ'מגדלור' שזקוק להאיר על עצמו תחילה בכדי לכוון את הילד, ובאמצעות איתור ה'ערך המגדל' ושימוש ב'שפת מגדלת' ייעודית להשגת המטרה בסופו של תהליך.
חשוב לזכור, כי כשם שהחלוקה היא רוחבית למודל אב ואם אצל ההורים, גם אצל הנער עצמו ישנה חלוקה רוחבית לסגנון ואופי אישי וכן חלוקה אופקית, עמוקה יותר, בנער עצמו, שהיא תלוית גיל ומצב.
ישנם שלבים שונים בגילאים שונים ובהתאם אליהם גם על ההורה להתאים תגובה ודרך פעולה מתוך ידע, הבנה והקדשת מחשבה על השלב הנוכחי ודרך הפעולה המתאימה.
אמנם בכל גיל הילד זקוק למספר צרכים גנריים אחידים: תחושת ביטחון, אהבה, חום והכלה, תחושה שהוא גורם אושר וסיפוק להוריו, תחושה שאפשר לסמוך עליו ולתגובות שיעלו לו את הדימוי העצמי, החוסן האישי ויספקו לו חוויות הצלחה.
אך בנוסף לכך הצורך הנקודתי של ילד ב"אבא" משתנה בהתאם גילו:
מה הצורך של הילד שלכם?
הפסיכולוג ד"ר מיכאל שטריק נותן לנו הצצה לשוני הגילי ולעובדה שאפילו משמעות ה'גבולות' ו'המוסריות' של הילד משתנה בגילאים שונים ומצריכה הבנה ותגובה שונה.
גיל 9 ומטה הוא זמן מצוין ליצירת סמכות. עד גיל 9 הילד בודק גבולות כדי לדעת שהם קיימים. גבולות נותנים לו תחושת מוגנות והוא זקוק להם.
בגיל 9-13 הוא עדיין בודק גבולות אך הסיבה תהיה כבר שונה, יש מימד של סקרנות, הוא כבר רוצה לדעת מה יש מהצד השני של הגבול. ואז כשמיצבים לו גבולות הוא נסוג.
עד גיל 13 יש 'התנהגות מוסרית' אך לא 'הבנה' מוסרית עמוקה. רוב ההתנהגות המוסרית מבוססת על 'חיקוי' או 'ריצוי', ובגלל זה יש חשיבות רבה ל'סמכות הורית' עד גיל 13 (עד גיל 9 לא מומלץ ורצוי לתת אחריות לילד. מתחת לגיל 9 אי אפשר לתבוע ממנו דין וחשבון למשל אם משהו קרה בפיקוח שלו על ילד קטן. מגיל 9 אפשר להלביש עליו אחריות, גם במהלך הזמן הזה בחלק מהזמן הוא יצליח ובחלק הוא לא, וזה הקטע החינוכי שבאמצעותו הוא לומד ומשתפר).
בגיל 13-18 ומעלה הילד בודק גבולות מתוך מטרה להכריע ולהראות ש'הוא' זה שקובע לעצמו ולא אחרים קבועים עליו. מגיל 13 ומעלה אפשר לדבר על הבנה מוסרית (מצפון) שאמורה להיות לה כבר איזה משקל נגד לגבי חשיפה ופיתוי בכיוון השלילה.
מגיל 13 עיקר העיסוק של הנער הוא 'חיפוש ערכים'. לצורך כך הוא חייב לשלול לתקופה מסוימת את הערכים של ההורים שלו כי זה 'ילדותי' בעיניו, אז הוא עושה פעולה של 'הרחקה' מהערכים של ההורים. לרוב התגובה הקלאסית של ההורים מעודדת אותו לכך, כי הם נוטים לזלזל בשלב מתוך חוסר ידיעה איך להגיב ודוחים אותו וכך ,שלא במודע, הם בדיוק מובילים אותו להקצנת השלב של ה'טיפש עשרה'.
'תגובה נכונה' במקרה זה מצד הורים היא תגובה של 'פיצול': "התגובה שלך לא מקובלת עלינו בכלל מבחינת התנהגות, אך אנחנו עדיין מאוד אוהבים ומעריכים אותך..".
פיצול בין ה'התנהגות' (שלא מתאימה) לבין הילד (האהוב והמוערך אישית). ואז, כאשר הילד שוקל מחדש האם לקבל את הערכים של ההורים זה לא שלילי בעיניו כי הם לא דחו אותו.
איך הוא מקבל את הערך שלהם? בהתחלה בביקורת ובעליונות.
מה הסיבה?
כנער יש לו כרגע רק 'ערך אחד' קדוש בעיניו והוא עושה אותו עד הסוף..
בשונה ממבוגר אחראי הוא לא התמודד עדיין עם 'המציאות' ועם מספר ערכים שמתנגשים לעיתים, או חוסר זמן גם לדברים חשובים מאוד, כמו שיש להורים שלמדו להתמודד עם הצורך להסתדר ולמצוא איזונים בחייהם, הוא עדיין בתחילת הדרך, חדור מטרה ושאהיד של ה'ערך' החדש בו הוא דוגל, אז יש לו ביקורת פנימית גם על הבית וההורים.
בגיל 18 ומעלה מגיע תהליך שהוא 'יורד מהעץ' ורואה שהחיים מורכבים. חלק מההתמודדות היא למכור לו 'מורכבות' כי בשלבי ההתבגרות הכל 'שחור ולבן' עבורו.
הרש"ר הירש היטיב לסכם כהרגלו במספר מילים עוצמתיות את שונות התהליך בהקדשה אישית שכתב להוריו בספרו "חורב": "להורי, שומרי בילדותי, מדריכי בנערותי, ידידיי בזקנותי".
ניתן לראות בדבריו שכאשר חיפש הגדרה לטיב הקשר בין בן להוריו הוא ציין את עניין הגבולות כמשמעותיות לפרק הילדות, את עניין החיבור האישי הידידותי לזקנות ולתקופת הביניים הוא מצא הגדרה קולעת ביותר- 'מדריכי'.
במשפט אחד הכניס הרש"ר את שלושת הגדרות 'אבא' מהראשונים למהות אחת: שומר, חבר ויועץ כאחת.
מתוך הבנה מרכזית שלא ניתן בשלב זה 'להכריח' נער בכפייה וליצור סמכות בצורה בריאה, אלא ע"י יצירת 'מורוטוריום'- מרחב התנסות מאפשר והכוונה חכמה של הורים כיצד הנער עצמו יכול לבנות את הכוחות שבו, רק כך יוכל לשמוע הנער מאביו גם את המילה 'לא' ועדיין להכיל אותה בניגוד לרצונו האישי בעת הצורך.
'עיקר החינוך הוא לא חינוך למעשה, אלא עיקרו לרצון' (הרב דסלר)
רק כך, באמצעות אמון בכוחות וביכולות האישיות של הנער והבנה בצורך ההכרחי של תהליך 'התמודדות' אישי יוכל להיבנות בהדרגה 'רצון' פנימי אמיתי ומחנך.
זהו גם תורף הצעתו של האדמו"ר מפיאסצנא בספרו 'חובת התלמידים':
הנער לא מקבל מרות ומסתכל על מי שמכתיב לו בתור 'דיקטטור', מעתה אמור לו: אתה האחראי על החינוך של עצמך, אני רק 'יועץ', מדריך.
"איננו מחדשים דבר. עבודתנו היא להאיר על מה שחבוי בתוכו של כל אדם" (האדמו"ר מקוצק).
לקריאת המאמר הראשון בסדרה "ישיבה של נעליים" כנסו כאן
הרב אבי אברהם, מנהל חינוכי בישיבת "דרכי צבי", מייסד 'מרכז קומ"ה' לקידום והעצמה ומטפל רגשי מטעם מח' נוער בעיריית ב"ב ומרכז תורני 'אוהליך', חבר הנהלת איגוד ענ"ף.
לפניות והארות: merkazkuma@gmail.com