קנאותו של פנחס חייבת להילמד לעומקה ובצורתה הנכונה כפי שפירשוה פרשני המקרא הראשונים והאחרונים ובעיקר לאור דברי חז"ל שבגמרא. המעיין בגמרא ובפרשנים יימצא שוב ושוב שדבריהם נסובים סביב הדגשת מעשהו של פנחס כמעשה הדורש עוצמת נפש גדולה. פנחס הכניס את עצמו למקום הסכנה ולו היה מפספס בשנייה אחת היה מביא אסון על עצמו וההורגו היה פטור.
ניסים רבים ומיוחדים נעשו לו לפנחס בעת קנאותו, ניסים שבגינם ואולי רק בגינם הוא הצליח לממש את קנאת ה' שבערה והתפרצה בו.
לכאורה מה יש צורך להרבות בהסברים ובביאור מעשיו, הרי ניתן לחשוב שקנאות היא דרך מבורכת לגרימת מלכות ה' בעולם אלא ידי קיום חוקותיו במקסימום הנדרש, אבל לא כך הם הדברים. קנאות הוא מעשה שאין לו הגדרה ואין סימן בשולחן ערוך המגדיר מהי קנאות. כאשר הרמב"ם מתאר בהלכותיו מהי קנאות הוא מתקשה בהגדרה עד שהוא אומר כ"מעשה פנחס" אין הגדרה מדויקת, אין סעיפי שולחן ערוך מי הוא קנאי.
קנאות היא מדה פנימית מתפרצת שחייבת לבוא ממקור האמת לשם ה' ללא נטיות לבביות. ידוע הסיפור על מרן הגרי"ח זוננפלד זצ"ל שכאשר נודע לו על חלול שבת של יהודי ירושלמי הוא נכנס לביתו ללא דפיקה על הדלת והחל להוכיח על העבירה, לשאלת בעל הבית מדוע לא דפק השיב כי כמו הכבאי שמציל משריפה ואיננו נוטל רשות להציל מהשריפה כך בחילול שבת, מקור הקנאות חייב להגיע ממקום נקי וטהור לכבוד ה' יתברך.
בספר מעייני רש"י לביאור שיחותיו של כ"ק האדמו"ר מלובביטש זצ"ל בסוף פרשת בלק מובא ביאור נפלא לקנאותו של פנחס, ויסוד דבריו היא ההבנה של פנחס כי מעשהו של זמרי בן סלוא היה מעשה טומאה שלא ניתן לכפרה, ההדבקות למדינית וטומאת הקירבה אליה היה מעשה שלא ניתן גם בריחוק דורות וזמן (כאלו ההותרו לאחר דורות) לכפר על זה, ולכן רק קנאות בהחלטה של רגע והבנת הסיטואציה לעומקה על השלכותיה היא זו שהתירה לפנחס לקחת את החוק ליד ולעשות לינץ לזמרי ולמדינית ולא הבאתם לדין בפני בית דין!!! כאשר המעשה הוא בלתי הפיך שלא ניתן לכפרה תשובת המשקל שמנגד זה מעשה מהיר וחד עם בהירות והבנת עומק המצב ולפעול בהתאם לכך.
על מנת להגיע למעשה קנאות אומר הרמב"ם אין לנו פסק הלכה מהו קנאות, כי זה לא דבר הניתן למדידה והחלטה עלי ספר איך מותר לפעול במצב שכזה, זוהי החלטה של אדם גדול שמבין שמתרחש פה חורבן עמוק ואין מענה נוסף מלבד מקנאות מהירה! להגיע להחלטה כזו יכול רק אדם בסדר גודל אישיותו של פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן! זה לא מעשה שאדם אחר וודאי שלא מדורותינו יכול להגיע אליו.
ההבנה העמוקה של הדברים לפי הביאור האמור, מלמד אותנו ההורים והמחנכים, איזה נזק לדורות ניתן לעשות ברגע אחד ואיך ניתן ברגע אחד לקנות את עולמך לנצח נצחים! כאשר הורה/מחנך עומד בסיטואציה של הוראה עליו לדעת שאיננו מתנצח עם בר פלוגתא בן גילו, אלא עם ילד/ נער שנאבק על חיו (בכל אופן לפי זווית ראייתו הנוכחית), לו תגיב לילד באותו טון והתלהמות בו הוא מדבר איתך הרי ירדת עשרות שנים מגילך. עליך להישאר בגילך ומתוך שיקול דעת נבון ורגיש לענות על הנאמר או לא, שיקול פזיז מתוך תחושה של פגיעה עצמית הוצאת את עצמך ממגרש החינוך למגרש הילדות, ועכשיו זוהי מלחמת ילדים של כיפוף ידיים.
אך זה לא רק זה, אלא הרבה מעבר לזה, אין ספק שבתוך הדברים ומתוך הכעס והעלבון מתלמידיך או ילדך, תחפש מילים מחודדות שיחדרו כסכין לליבו של הילד, ברגע זה יתכן ותנצח במלחמה העכשווית אבל אבדת נפשות לדורי דורות בהחלטה פזיזה של רגע, רגע יכול לבנות ורגע יכול להחריב, פנחס פעל בהחלטה של רגע אך מתוך כובד ראש וזכה לסייעתא דשמיא, אך לא כולנו כפנחס ולכן מסייג הרמב"ם את הגדרת האיש הקנאי להיותו במדרגת פנחס, וכך בלבד!
בטורי זה כתבתי כבר רבות על נושא זה, והתמיד בכך ככל שבידי, אין מנדט לשום מחנך בתלמודי תורה, או מורה בבתי ספר, וודאי שלא רמי"ם ומשגיחים בישיבות הקדושות, להשתלח בתלמידים למילוי תחושתם וסיפוקם הקנאית כביכול לענייני גדרי גדרים לקיום התורה והמצוות, גדולי הפוסקים הורו לנו שכלי הקנאות לא לנו הוא! מצווים אנו לחנך כל נער על פי דרכו, לחבר אותו לאהבת ה' בדרך הטובה והנכונה לו, ובשמחה! כל קנאות של גדרים שונים ומשונים שהנשירו בחורים רבים מעולם הישיבות אל מחוץ לכותלי עולם הישיבות ולרחוב ומחוצה לו, איננה קנאות אמת! ואיננה קנאות כלל! היא גחמת כעס ועצבים בלבד!
הכותב הינו ראש בית המדרש החרדי "ברקאי" - חיספין