העובד והמעביד מוזהרים שלא לפגוע האחד בזכויותיו של השני, מערכת יחסים זו הינה מורכבת ביותר ודרושת תשומת לב מיוחדת שכן כל הפרה בה יכולה להיחשב כאיסור גזל או איסורי תורה נוספים.
השבוע המאמר יעסוק בהיבטים שונים של חשיבות עריכת הסכם עבודה.
א. מקור הדין
המשנה במסכת בבא מציעא (פג ע"א) אומרת כי המחויבות הדדית של הפועל והמעסיק נקבעת על פי מנהג מקום הפועל והמעסיק (ועי' רמ"א חו"מ סי' שלא סעי' א מה הדין במקרה שהפועל ממקום בו נהוג שלא כמקום המעסיק וכדומה).
תוספות (ד"ה השוכר את הפועלים) מבארים כי אומנם מנהג המקום משליך על המחויבות ההדדית של המעסיק והפועל, אך רשאים הפועל והמעסיק להסדיר את מחויבותם ההדדית בהסכם עצמאי ובתנאים הנראים להם ובכלל זאת אף להסכים על תנאים בניגוד לנהוג באותו מקום.
דין מנהג המדינה ביחסי עובד ומעביר וכן זכות ההתנאה העצמאית נפסקו להלכה בשו"ע (חו"מ סי' שלא סעי' א) ומתוך פסק השו"ע עולה כי קביעת המחויבות הדדית נחלק לשלושה חלקים שפעמים הסכם העבודה מכיל את כולם ופעמים את חלקם:
חלק ראשון, דיני העבודה הפסוקים בהלכה אשר חלים במקרה בו לא היה הסכם פרטני בין העובד והמעביד וכן במקרה בו אין מנהג מקובל.
חלק שני, דיני העבודה שהם מנהג המקום, אשר חלים וגוברים אף על כללי ההלכה לעניין יחסי עובד ומעביד.
חלק שלישי, דיני העבודה שנקבעו במסגרת הסכם עצמאי בין העובד והמעביד שהוא אף בעל התוקף המשמעותי ביותר שכן העובד והמעביד יכולים בהסכמה לקבוע כללים השונים מדיני העבודה שנפסקו להלכה וכן מדיני העבודה שנהוגים במקום.
לאור האמור יחסי עובד ומעביד עשויים לכלול את כל שלושת החלקים, וכגון במקרה בו נחתם הסכם עבודה אשר מסדיר רק חלק מתנאי העבודה, במקרה זה התנאים המוסדרים במפורש בהסכם מחייבים את העובד והמעביד, אך ביחס לנושאים שאינם מוסדרים בהסכם הרי שיש להבחין בין נושאים שקיים לגבם מנהג המקום אשר מחייב את הצדדים, לבין נושאים שאין למנהג המקום התייחסות אליהם, וממילא חלים עליהם כללי ההלכה הפסוקה בשו"ע ובפוסקים.
ב. המלצת החפץ חיים לכתיבת הסכם עבודה
לאור מורכבותם הרבה של דיני העסקת עובדים כאמור לעיל המליץ החפץ חיים(עי' אהבת חסד חלק א' פרק י' בהגה לסעיף יג) לסכם מראש עם העובד את תנאי העסקתו ובכך להינצל מאיסורי תורה של גזל ועושק שכר השכיר "והוא שכל אדם שמבקש לאדם אחר שיעשה לו איזה פעולה בשכר, יקצוב עמו המקח בתחילה, דאי לאו הכי עלול מאוד להיות גזלן ועושק שכר שכיר אם לא ירצה להיות ותרן גדול בממונו כדי לצאת מן הספק...ומי יוכל לידע את מנהג המדינה בכל פעולה ופעולה לפי עניינה ובעל כורחו אם ירצה לצאת ידי חובתו בלי פקפוק יהיה מוכרח לתן לבעל המלאכה כפי מה שהוא רוצה וזה גם כן קשה מאוד, על כן הרוצה לצאת ידי שמים יקצוב עמו בתחילה ויצא מידי כל ספק..."
ג. הסכם עבודה יכול להיעשות אף בעל פה
המשנה במסכת בבא מציעא בתחילת פרק השוכר את הפועלים( ב"מ פג ע"א) עוסקת בפרשנותן של הסכמות בעל פה שהושגו בין העובד והמעביד, כגון שעות העבודה או מימון ארוחת צהריים וכדו' .
מתוך דברי המשנה עולה בבירור כי אין כל ספק שהסכמות בעל פה מחייבות את הצדדים וכל הדיון במשנה נסוב רק על פרשנות ההסכמה לעניין היקפה, כגון איזו איכות מזון מחויב מעסיק בגין התחייבותו לספק לעובדיו מזון בשעת העבודה וכדו', לאור האמור עולה מסקנה ברורה כי ביחס לחוזה עבודה, הסכמות הצדדים בעל פה מחייבות ולא נדרשת כל הסכמה שבכתב או מעשה קניין אשר ייתן תוקף להסכמות הצדדים.
הבית יוסף (חו"מ שלא סעי ג) הביא את שו"ת הריב"ש סי' תעו הפוסק : "כל מה שאדם נודר בשכירות אפילו בעל פה ובלא שום קניין יש להשלים כל שהנשכר עשה מלאכתו"
דין זה נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי' שטו סעי' ד) "כל תנאי של שכירות אינו צריך קניין" ובסמ"ע (סע"ק ז) כתב שמקור פסק השולחן ערוך הוא בדברי הריב"ש שהביא הבית יוסף כאמור לעיל (וכן כתב בבאר הגולה (חו"מ סי' שלא סע"ק ז) כי דברי הריב"ש הם מקור פסק השו"ע לעניין התחייבויות המעסיק כלפי העובד.
לאור האמור עולה כי כל הסכמה שבין העובד והמעסיק, על הצדדים לקיימה גם אם ההסכם לא נעשה בכתב וממילא אין אחד מהצדדים רשאי לשנות את ההבנות והסכמות ללא הסכמת הצד השני.
ד. חיוב המעסיק לשלם את שכר העבודה במקרה של הפרת הסכם העבודה
הגמרא במסכת בבא מציעא (עו ע"ב) אומרת כי פועל שהתחייב בהסכם עבודה אך הפר אותו ולא הגיע לעבודה, וכן מעסיק שגייס פועל לעבודה אך הפר את התחייבותו והודיע לפועל שלא יגיע לעבודה, הרי שאין לפועל או לבעל הבית זכות תביעה לפיצוי.
הראשונים מבארים (מגיד משנה הלכ' שכירות פ"ט הלכ' ד בשם הרמב"ן והרשב"א, נימוקי יוסף דף מו ע"ב בדפי הרי"ף) כי הפטור מפיצוי חל רק במקרה שבאמת לא נגרם נזק ממשי, כגון שבעת כריתת הסכם העבודה לפועל לא היתה כל חלופת עבודה אחרת, אך אם בשעת חתימת הסכם העבודה הפועל יכול היה לחתום על הסכם עבודה עם מעסיק אחר, ובגין הפרת הסכם העבודה הפועל הפסיד ואין לו כעת עבודה, הרי ברור שבעל הבית צריך לפצות אותו על הנזק.
תוספות (ב"מ עו ע"ב ד"ה אין להם) הקשו מדוע הפרת הסכם העבודה אינה מחייבת בפיצוי והרי קיימא לן כשיטת רבי מאיר הסובר שיש חובת פיצוי בנזקי גרמי(נזק שאינו ישיר) וממילא הפרת ההסכם הסבה לפחות נזק עקיף שיש לפצות עליו לשיטת רבי מאיר.
תוס' מתרצים שעסקינן במקרה בו הפועל למרות הפרת ההסכם יכול למצוא עבודה חילופית וממילא לא נגרם לו נזק ממוני ממשי, אך כן נגרם לו צער ואי נוחות משום שיש לו לטרוח ולתור אחר עבודה חלופית ולכן יש לו זכות להתרעם על בעל הבית שהפר עימו את ההסכם.
עוד מבואר בהמשך הסוגיא כי במקרה בו הפועל יצא לעבודתו ובעל הבית הפר את הסכם והודיע לפועל כי הוא יכול לשוב לביתו, הרי שבעל הבית חב בתשלומי שכר העבודה לפועל (ובגמרא מבואר כי בנסיבות מסוימות בעל הבית יכול להפחית משכר העבודה שנקבע).
מתוך הדברים עולה כי עם תחילת העבודה ובעצם עם יצאת הפועל לעבודה, כבר נוצר חיוב על המעסיק לשלם את שכר העבודה ובכפוף לכך שהפועל אכן ישלים את עבודתו ויבצע את הנדרש או במקרה שהמעסיק הפר את ההסכם ונוצר חיוב שמקורו לא מהנזק או מההפסד שנוצר לפועל, אלא מכוח דיני העסקת עובדים המטילים על המעסיק חיוב לשלם את שכר עבודת הפועל. דין זה נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי' שלג סעי' א).
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה
לתגובות stern1416@gmail.com