עבריינים הציתו אופנוע, מי חייב? // עו"ד יוסף ויצמן

הדייר בקומה הראשונה, אשר דירתו הייתה מבוטחת, מגיש תביעה וזוכה בתשלום כיסוי ביטוחי בסך כ-70,000 שקלים. חברת הביטוח, לאחר שפורעת את תשלום הפיצויים, מגישה תביעת תחלוף כנגד בעל האופנוע. תביעה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין, אשר במסגרתה בעל האופנוע מתבקש לשלם לחברת הביטוח את הכספים ששולמו על ידה למבוטח, וזאת משום שהאש פרצה מרכושו.

אש: סכנה מיוחדת וגדולה

האם בעל הרכב הדו-גלגלי יחויב בתשלומים לחברת הביטוח? האם ניתן לקבוע שמשום שמדובר – ככל הנראה – בהצתה מכוונת, רובצת לפתחו האחריות לשריפה (וכפועל יוצא מכך, האחריות לנזק שנגרם)?

השופט עדי סומך מבית המשפט השלום בתל אביב, (תא"מ 7472-09-14) אשר בחן את התיק לעומקו ולרוחבו, קבע כי יש לענות על השאלות הללו בשלילה. מדוע? הנה התשובה.

"אין ספק שבעל האופנוע צריך לפצות אותנו בגין הסכומים ששילמנו למבוטח", טענו בחברת הביטוח, "יתרה מזו, לפי סעיף 39 לפקודת הנזיקין, כאשר מוגשת תביעה בגין נזק שנגרם על ידי אש או עקב אש, חזקה על בעל המיטלטלין שמהם יצאו הלהבות שהוא האחראי".

עוד הוסיפו בחברת הביטוח כי בתי המשפט בישראל קבעו שהסיבה לכך שהמחוקק החליט שבמקרים של אש המזיק צריך להוכיח העדר רשלנות (בניגוד לתביעות נזיקין אחרות שבהן הניזוק צריך להוכיח את הרשלנות הנטענת), קשורה לזה ששימוש באש טומן בחובו, מעצם טבעו, "סכנה מיוחדת וגדולה".

למרות הצתה מכוונת כביכול, אין אחריות כלפי בעל האופנוע

חשוב להדגיש כי הסיבה לשריפה נותרה עלומה שכן האופנוע לא נחקר, בין היתר משום שבמועדים הרלבנטיים נקטו חוקרי השריפות במערך כיבוי האש בעיצומים. אולם לאור נסיבות המקרה, סביר להניח שהשריפה נבעה מהצתה מכוונת. למעשה, בעל האופנוע התגלה כאדם בעל קשרים עברייניים שאף נרצח לאחר הגשת התביעה על ידי מתנקש.

נציגי חברת הביטוח טענו כי מכיוון שככל הנראה מדובר בהצתה מכוונת מצד גורמים עבריינים, ומכיוון שבעל האופנוע היה אמור לדעת שהוא נתון תחת איומים שעלולים להתגלגל לכדי פגיעה ברכושו, לרבות רכבו, חניית האופנוע בכניסה לבניין המגורים היא מקור רשלנותו.

"לנוכח עברו העברייני של הנתבע", טענו בחברת הביטוח, "העמדת האופנוע בכניסה לבניין מגורים מהווה עדות לרשלנות רבתי מצדו, אשר בדרך נס לא גרמה לאבדות בנפש. על הנתבע הייתה חובה לדעת כי התרועעות עם עבריינים עלולה להוביל בהכרח לפגיעה ברכושו, וכי ידוע לכל שהעמדתו במקום שאינו מוגן מפני התפשטות אש, יכולה לסכן את הזולת ולפגוע ברכושו".

נשמע הגיוני? ובכן, בית המשפט דחה את הדברים. על פי הפסיקה, העובדה שאדם היה נתון תחת איומים מצד גורמים פליליים איננה מגדירה מיד את כל רכושו ונוכחותו כ"מועדים לפגיעה". במקרים בהם המעשה הפלילי לא היה צפוי, ובמקרה שלנו בעל האופנוע טען בכתב ההגנה שהוא לא ידע שרכבו בסכנה, אי אפשר לטעון כנגדו שהוא לא נקט בצעדים למנוע את ההצתה.

"במרוצת השנים נתנו בתי המשפט השונים נופך מצמצם לסוגיה וקבעו כי הצתת רכב הינה אירוע חריג ביותר אף בין שכנים או גורמים המכירים זה את זה", נכתב בפסק הדין. קרי, חרף אורח חייו העברייני של בעל האופנוע, נקבע כי יש לקבל את דבריו שההצתה הייתה בלתי צפויה.

בית המשפט אף הפנה למקרים בעלי נסיבות דומות שנדונו בעבר. למשל, בפברואר 2016, בית המשפט השלום בחיפה דחה תביעה בעלת נסיבות מובהקות יותר. שם דובר על אדם אשר היה מצוי בסכסוך עם אחרים, שרכבי בני משפחתו הוצתו, ושהוזהר שעליו לשמור על רכבו. בפסק הדין הנ"ל נקבע כי למרות הנתונים ההתחלתיים הללו, בעל הרכב לא היה יכול לצפות כאדם סביר שאיום ההצתה אכן יתממש (תא"מ 12069-09-13).

בית המשפט התייחס גם לפסק דין נוסף, אשר ניתן בבית המשפט השלום בתל אביב, ובו נדחתה תביעה לתחלוף מצד חברת ביטוח למרות שהרכב שהוצת היה נתון מספר פעמים להתנכלויות קודמות מצד גורמים עבריינים (ת"א 178297/02). בסופו של היום, נקבע כי משום שהשריפה נבעה ככל הנראה מהצתה בלתי צפויה, אין לקבל את תביעתה של חברת הביטוח.

לסיכום

הצתת רכבים איננה שכיחה בישראל אך גם איננה בלתי אפשרית. רכב שהוצת עלול לגרום לנזקים קשים, לא רק לרכוש אלא כמובן גם לפגיעות בנפש. אולם גם כאשר רכבו של פלוני הוצת בהצתה מכוונת, אין זה מעיד באופן מיידי על חובתו לשאת בתשלומי הפיצוי. יש לבחון האם ההצתה הייתה צפויה, וככל שכן, האם ננקטו אמצעי זהירות סבירים בכדי למנוע נזק לרכוש או לנפש.

מהם הצעדים שבהם אפשר לפעול? כיצד יכול להתגונן אדם מאוים שחושש שרכבו עלול לעלות בלהבות? התשובות משתנות בתאם לנסיבות המקרה. עם זאת, אפשר ללמוד מעט על גישת הפסיקה בעניין מפסק דין שניתן בבית המשפט השלום בתל אביב (ת"א 67579/03), ובו התוצאה הסופית הייתה שונה - בעל הרכב חויב בתשלום פיצוי.

במקרה הנ"ל, בעל הרכב היה מאוים על ידי גורמים פליליים ואף צפה שמשהו עלול לקרות למכוניתו. על כן, הוא החנה את הרכב שלא בחנייתו הרגילה וקרוב לרכביו של שכנו. כאשר הרכב הוצת (כצפוי), האש התקלחה ופגעה ברכבים הסמוכים.

בית המשפט קבע כי הרחקת הרכב מבית בעליו, וקירובו לרכביו של שכנו, לא הייתה נקיטה באמצעי זהירות סבירים. נקבע כי בעל הרכב המאוים היה יכול וצריך לפעול בדרכים אחרות. למשל, לשמור על רכבו בעצמו, להחנות את הרכב במקום אליו מציתים זדוניים יתקשו להגיע, להפקיד שומר על הרכב, לפנות למשטרה לקבלת סיוע, להחנות את הרכב במקום שבו לא ייגרם נזק לדבר מה נוסף בעת הצתה ועוד. הוא לא נקט בצעדים כאמור וחויב בתשלום הפיצוי.