האומץ לבחור: חוגגת את יום הנישואין שלי עם עצמי

ביטלתי אירוסין, תשעה עשר יום לפני מועד החתונה. לאחר שהכל כבר היה סגור וההזמנות הספיקו להגיע אל יעדן.

לא הייתה זו בריחה הנובעת מפחד להתחתן או פחד להתחייב, היה זה האומץ לבחור, אולי בפעם הראשונה בחיי, במה שטוב לי ולא במה שאני חושבת שטוב לאחרים שאעשה.

באותו איסרו חג איכשהו, בחמלת ה' עליי, הפנמתי שאם אמשיך לרצות ולחשבן מה יחשבו עלי ואת מי אני מאכזבת, שאם אתעקש להישאר שלימה מבחוץ, ולא להישבר ולהודות שכן, טעיתי, אני חסרת אונים ומנסה לחשב לי מסלול מחדש. משהו בתוכי ימות. והמשהו הזה הוא אני.

פתאום הבנתי שלמעני ולמען חיי אני מוכרחה לנפץ את התדמית הזו שבניתי סביב עצמי, התדמית הזאת שמשדרת תמיד חוסן וחוזק, ושליטה מלאה. ואם אתעקש להישאר שבויה בה – לעולם לא תתגלה מהותי הפנימית, הטובה עשרות אלפי מונים, המעזה להשתנות ונשענת על ה'.

אזרתי אומץ לקחת אחריות על חיי, לעצור את המהלך הטבעי שהוביל אותי אל התהום. וניצלתי, באמת ברגע האחרון.

זה לא היה קל. וגם אחר כך היה לא פשוט בכלל. עברה עלי תקופה משפילה וכואבת בה ברחתי מכל מפגש עם מי שיכול היה להיעצר ולשאול אותי – "היי, את עוד רגע מתחתנת, לא"? או "את לא היית אמורה להתחתן"? אבל זה לא עזר לי, ומצאתי את עצמי בכל יום כמה פעמים בסיטואציה המתישה הזאת, מסתבכת עם אותה תדמית של חוזק שנסדקה מרגע לרגע יותר וכבר היתה ממילא מרוסקת.

כמעט שנתיים לאחר מכן, הייתי זקוקה לאותו סוג של אומץ, לאותו סוג של הקשבה עצמית ונטרול רעשים חיצוניים ודמיונות של "מה יגידו", הייתי זקוקה להשליך מתוכי פחדים פנימיים ואמונות מגבילות של מה יהיה אם…ואולי שוב…ומי הבטיח ש…על מנת להסכים ללב המפרפר לתת אמון ולהתארס שוב.

גם בפעם הזאת זה לא היה קל והעבודה היתה מייגעת, אבל גם בפעם הזאת זה השתלם כל כך. מבטיחה.

אותו תהליך אני עוברת שוב ושוב בהחלטה לשדרג את הזוגיות שלי ולהעצים אותה, בהחלטה לעזוב מקום עבודה או לא, להאריך חופשת לידה או לא, לכתוב את הטקסט הזה או לא. החלטות על החלטות שדורשות העזה ואומץ, סילוק הפחד מכישלון והשתקת הקולות המפחידים הללו של "כולם".

כי בסוף בסוף, ביום הדין אעמוד רק אני חשופה לגמרי מול מלכו של עולם, ואם זה מה שרלוונטי בעיניים של נצח, זה מה שרלוונטי גם עכשיו. ורק זה.

חנה שפיגל-טוניק היא בעלת הבלוג להיות אישה