דיני העונשין שבתורה הינם חלק ממצוות התורה, וכשם שבכל מצווה קיימת תכלית רוחנית והתקרבות לה', כך גם לדיני העונשין שבתורה קיימת תכלית רוחנית, ואין לראות בהם כללי ענישה של גמול או הרתעה גרידא, כפי שיש הרואים את תכליתם של דיני העונשין המקובלים.
בעל ספר החינוך (מצווה סט , איסור לקלל את הדיין שדן בדין) מבאר כי לכל עונשי התורה קודמת אזהרה בדמות איסור לאו, כדי להורות שהענישה היא בעלת מימד רוחני ואין מטרתה עיצוב חיים חברתיים סדירים, המרת דבר ה' היא סיבת העונש ולא ההתנהגות בסטנדרט פסול או מזיק לחברה: "וזהו שאמרו רבותינו ז"ל תמיד עונש שמענו אזהרה מנין, והעניין הוא מפני שאם לא תבוא לנו בדבר מניעת האל, אלא שיאמר עושה דבר פלוני יענש בכך, היה במשמע שיהיה רשות ביד כל הרוצה לקבל העונש ולא יחוש לצערו לעבור על המצווה ולא יבוא בזה כנגד חפץ השם יתברך ומצוותו, ויחזור דבר המצווה כעין מקח וממכר, כלומר הרוצה לעשות דבר פלוני יתן כך וכך ויעשהו או יתן שכמו לסבול כך ויעשהו, ואין הכוונה על המצוות בכך, אלא שהאל לטובתנו מנענו בדברים והודיענו במקצתן העונש המגיע לנו מיד מלבד העברת רצונו שהיא קשה מן הכול..."
בדומה לדברי בעל ספר החינוך כתב גם הר"ן (דרשות הר"ן דרוש יא) כי לעונשי התורה יש תכלית רוחנית וממילא אין לראות כל הבדל בין עבירות שבין אדם לחברו לעבירות שבין אדם למקום, עונשי אלו כעונשי אלו עוסקים במימד הרוחני ולא במימד העונשי הרתעתי או עונשי גמולי: " כמו שנתייחדה תורתנו מבין נימוסי אומות העולם במצוות וחוקים, אין עניינם תיקון מדיני כלל, אבל הנמשך מהם הוא חול(מלשון חלות, הערת הכותב) השפע האלוקי באומתנו והדבקו עמנו, בין שייראה העניין ההוא לעינינו כענייני הקורבנות וכל הנעשה במקדש, בין שלא יראה כיתר החוקים שלא נתגלה טעמם... אבל השופטים והסנהדרין היו תכליתם לשפוט העם במשפט אמיתי צודק בעצמו שימשיך ממנו הדבר עניין האלוקי בנו... ומפני זה אפשר שימצא בקצת משפטי ודיני האומות מה שהוא יותר קרוב לתיקון הסידור המדיני ממה שימצא בקצת משפטי התורה, ואין אנו חסרים בזה דבר, כי כל מה שיחסר מהתיקון הנזכר היה המלך משלימו... "
בהמשך דבריו כותב הר"ן, כי מאחר שמהות דיני העונשין שבתורה היא רוחנית, אזי אין כל מניעה לקבוע הסדרים עונשיים נוספים על עונשי התורה לצורך הסדרת החיים החברתיים והמדיניים ובדומה לדיני העונשין ולדין הפלילי המקובלים בכל חברה ומדינה.
הרמב"ם (הלכ' חובל ומזיק פ"א הלכ' ג) מבאר כי לעונשי התורה יש אף תכלית חינוכית המנחה את האדם מהם ההתנהגויות הפסולות ועד כמה כל התנהגות היא חמורה, זו גם הסיבה שהוראת התורה על עונשו של החובל בחברו מנוסחת באופן של ענישה מקבילה לאופי החבלה "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. שבר תחת שבר, עין תחת עין, שן תחת שן, כאשר יתן מום באדם כן יינתן בו" וזאת למרות שהענישה בפועל היא ענישה כלכלית של תשלום הבאה לידי ביטוי בתשלומים נזיקיים של דמי עין ודמי שן.
לפי הבנת הרמב"ם "עין תחת עין" היא אמירה הבאה לחדד ולהציב בתודעתנו את חומרת הפגיעה בזולת, עד שהיה ראוי כי החובל ייענש באותה חבלה שהוא פגע בזולת ומשום כך אף הושתו על החובל תשלומים נזיקיים: " זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה ולפיכך משלם נזקו."
כהבנת הרמב"ם כתב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (אגרות משה חו"מ ח"ב סי' סח) לאחר שנשאלה דעתו בעניין עונש מוות על ידי אחד מאנשי הממשל: "ועתה אשיב בקצרה, כי בעצם נאמרו בתורה עונשי מיתה לעבירות החמורות מאד כרציחת נפש אדם, ומיני גניבת אדם, ומיני עריות, ועל אחד שעובד עבודה זרה שהוא לשמש ולירח ולעץ ולאבן וכדומה שאז הוא מופקר לעשות כל מה שבלבו ממיני נבלות ואכזריות שבעולם שיבדו הרשעים לטובת עצמם, אבל לא היה זה מצד שנאה לעושי דבר הרע ומצד יראה לקיום העולם דעל זה איתא בגמ' (ב"מ פ"ג ע"ב) יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו והלכה כן כדפסק הרמב"ם (ה' חובל פ"ח ה"ט) וכל הפוסקים, אלא הוא שידעו האינשי חומר האיסורים אלו ולא יעברו על זה."
כך גם הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק א הלכ' א) מתייחס אל העבירות שבין אדם לחברו ועונשיהן באותה מידת התייחסות לעבירות שבין אדם למקום ועונשיהן אשר ברור כי עונשים אלו הינם בעלי מימד רוחני כפרתי ולא לצורך ניהול תקין של חיי החברה: " כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה. וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח. וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה. ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה. וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו. וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאות האדם"
כדברי הר"ן שהובאו לעיל הסובר שניתן לקבוע עונשים נוספים על עונשי התורה כדי להסדיר את חיי החברה פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פרק כד הלכ' ד):"יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות. מעשה והלקו אדם שבעל אשתו תחת אילן. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו. ומעשה ותלה שמעון בן שטח שמונים נשים ביום אחד באשקלון ולא היו שם כל דרכי הדרישה וחקירה וההתראה ולא בעדות ברורה אלא הוראת שעה כפי מה שראה"
כך גם פסק השו"ע (חו"מ סי' ב סעי' א):" כל בית דין אפילו אינם סמוכין בארץ ישראל אם רואים שהעם פרוצים בעברות (והוא לצורך שעה) (טור) דנין בין מיתה בין ממון בין כל דיני עונש ואפילו אין בדבר עדות גמורה ואם הוא אלם חובטים אותו על ידי עכום (ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצות הדור) (טור בשם הרמב"ם בפרק כ"ד מסנהדרין) וכל מעשיהם יהיו לשם שמים ודוקא גדול הדור או טובי העיר שהמחום בית דין עליהם. הגה: וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול מכין ועונשין והפקרן הפקר כפי המנהג אע"פ שיש חולקין וס"ל דאין כח ביד טובי העיר באלה רק להכריח הציבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם אבל אינן רשאין לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי או להפקיע ממון שלא מדעת כולם (מרדכי פרק הגוזל בתרא) מ"מ הולכין אחר מנהג העיר. וכ"ש אם קבלום עליהם לכל דבר כן נ"ל (ועיין בי"ד סימן רכ"ח דיני תקנות וחרמי צבור"
מדברי הפוסקים עולה כי לא רק העונשים הכתובים בתורה תכליתם היא כפרה ותשובה אלא אף קנסות שתיקנו חכמים למי שעובר על דבריהם יש בהם כדי כפרה על עבירת דברי חכמים.
הרמ"א (אבן העזר סי' צא סעי' ד) פסק כי הבעל חייב לשלם עבור קנסות אשתו שהתחייבה בהם בגין עבירה על תקנות שנקבע בהם כי מי שעובר על התקנה מתחייב בקנס.
בחלקת מחוקק בביאורו את דברי הרמ"א כתב : דין זה הועתק מתרומת הדשן סי' רפ"ב ושם מדמה הקנסות לקרבן שהבעל מחויב להביא בשביל אשתו כך מחויב ליתן קנס בשבילה שגם הקנס מכפר קצת על העובר...".
מתוך הדברים עולה, כי בתורה לא קיימת הבחנה בין הדין "האזרחי" לדין "הפלילי", היהודי עומד מול בוראו ומצווה לשמור על מצוות העשה ומצוות הלא תעשה כי כולן בעלות תכלית אחת של עבודת ה' בכל לב.
כך גם עונשי התורה נועדו לתשובה, כפרה והתקרבות לה' ואין כל הבחנה בין עונשי עבירות שבין אדם למקום, לעונשי עבירות שבין אדם לחברו.
לתגובות stern1416@gmail.com