א. עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי הצום שכל עם ישראל מתענה, עד היום, כיון שביום זה החל המצור הארוך על ירושלים בתקופת הבית הראשון על ידי נבוכדנאצר מלך בבל שצר עליה במשך שלש שנים ובסופו של דבר שרף את בית המקדש והחריב את העיר כולה.
על אף שביום זה התחיל רק המצור נקבע היום - ליום אבל מפני שזה היה תחילת הפורענות שהביאה בסופה לשרפת בהמ"ק וגלות בבל.
צום זה הנו חמור מאד עד שאחד מגדולי הראשונים רבינו דוד אבודרהם כתב בספרו, שאפילו אם היה חל יום זה בשבת היו מתענים בו .בשנת תשי"א נקבע יום זה ע"י הרבנות הראשית ליום "הקדיש הכללי" על קדושי השואה שלא ידוע מתי הועלו על המוקד.
ב. ביום זה צריך אדם לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה כי לא העיקר הצום אלא שינוי המעשים ולכן אותם אנשים שמטיילים ביום הצום ובלים בדברים בטלים תפסו את הטפל והניחו את העיקר.
ג. בליל הצום מותר לאכול ולשתות עד עלות השחר אבל כשישן בלילה הגם שקם קודם עלות השחר אלא אם כן קודם שישן עשה תנאי שחפץ לאכול ולשתות לפני עלות השחר. ולפי הזהר יש להחמיר גם אם יעשה תנאי אא"כ יאמר ברכות התורה ותיקון חצות ורק אח"כ יאכל עיין יביע אומר ח"ה או"ח סימן כ"ב.
ד. מותר לישא אשה בליל עשרה בטבת וגם להביא כלי נגינה כמו שכתב בספר 'אמרי דוד' ו'ציץ אליעזר' ח"י סימן כ' וחכם יעקב יוסף זצוק"ל בספרו בעתה אחישנה ע"מ ק"ע.
ה. חיוב התענית עד צאת הכוכבים 20 דקות אחר שקיעת החמה חזון עובדיה תעניות ע"מ י"ב.
ו. בצום זה מותרים ברחיצה סיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה. ועין משנ"ב סימן תקמ"ט סעיף קטן ו' וב'שער הציון' שם ס"ק ח' וט' מה שכתב להחמיר.
ז. טעה ובירך על מאכל בתענית יטעם משהו כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה ובאכילה פחות מככותבת לא מאבד תעניתו ורשאי גם לומר עננו.
ח. מותר בצום לאשה לטעום את התבשיל ולפלוט מיד שטעימה אינה בכלל אכילה ושתייה.
ט. מי שסובל מכאבי ראש בצום מותר לו לבלוע גלולה ללא מים, ואם אי אפשר לו בלי מים יבלע עם מעט מים ואם יכול יפגמם בדבר מר כגון תמצית תה וכדומה.
י. מותר לעשן סיגריות בתענית ורק בט"ב החמירו בזה וראוי להימנע מטעמי בריאות. עיין 'חזון עובדיה' תעניות ע"מ ל"ז.
יא. בעלי מסעדות שפותחים את המסעדה ביום הצום ויש אנשים שאינם שומרי תורה שבאים לקנות ואוכלים - הקל בזה מו"ר מרן פוסק הדור הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, אמנם כתב שכדאי שיתלו שלט גדול במסעדה היום יום צום בכל תפוצות ישראל עיין שם נימוקיו.
יב. נוהגים לתת צדקה לעניים במנחה של יום התענית כמבואר בברכות ו:.
יג. תלמידי חכמים מלמדי תינוקות פועלים פקידים שכירים כולם חייבים להתענות ושלא כמי שהקל בזה.
יד. בעלי ברית והם אבי הבן, הסנדק והמוהל וכן חתן וכלה בשבעת ימי חופתם, חייבים להתענות ולהשלים התענית.
טו. מעוברות ומניקות פטרות מלהתענות, ואסור להם להחמיר על עצמם, רק שלא יאכלו מעדנים אלא כדי קיום הולד.
טז. אשה שהיית מניקה והפסיקה להניק יש בזה מחלוקת גדולה אם צריכה להתענות והגאון רבינו עובדיה יוסף זצ"ל כתב שאם יש לה צער תתענה תענית שעות, ואם היא בריאה תשלים כל התענית.
יז. זקנים שהרופא אומר שהתענית תזיק להם אינם צריכים להתענות ואינם צריכים התרה.
יח. קטנים פחות מגיל בר מצווה אינם מתענים ואפילו תענית שעות אינם מתענים.
יט. אומרים עננו בג' תפילות בשומע תפילה והחזן אומרו בחזרה ברכה בפני עצמה בנן גואל לרופא ומי שלא אמר אינו חוזר ויאמר בסיום התפילה אחר יהיו לרצון אמרי פי.
כ. מי שוכל מחמת חוליו אינו אומר עננו.
כא. החזן אינו אומר עננו אלא אם כן יש ששה מתנים וכן להוציא ספר תורה לקרוא ויחל משה צריך ששה מתענים.
כב. הכהנים נושאים את כפיהם במנחה של התענית חצי שעה או ארבעים דקות סמוך לשקיעה, ומשם 'החזון איש' הביאו שאפשר כבר מזמן מנחה גדולה וכהן שאינו מתענה לא ישא כפיו ויצא לחוץ קודם רצה.
כג. בני אשכנז מפטירים במנחה של התענית בברכה ובני ספרד אינם מפטירים, וספרדי שהתפלל אצל בני אשכנז ועלה שלישי רשאי להפטיר בברכה.
כד. מי שאינו מתענה לא יעלה לתורה ואפילו אם קראו לו בשמו.
כה. כשיש ברית מילה בבהכ"נ ביום התענית אמורים סליחות ווידוי ואין אומרים נפילת אפיים, ואין אומרים והוא רחם. והוא הדין אם נמצא שם אבי הבן או סנדק או מוהל.
כו. כשיש ברית מילה, לדעת מרן הגר"ע יוסף זצ"ל - נותנים ליולדת לשתות מכוס המילה, ודעת המשנה ברורה לתת לקטן.
כז. הזהירו בעלי המוסר שישמור עצnו מן הכעס ביום התענית.
ויהי רצון שנזכה שימי צום אלו יהפכו לששון ושמחה אמן.