לא היה לו שום סיכוי. לא יכולתי לתת לו אפילו הזדמנות נוספת. וכל שהוריי אמרו כדי לשכנעני לפגוש בו שוב נפל על אוזניים ערלות. מי שפוחד מחתולה איך יוכל לספק לי הגנה כל החיים? שאלתי את עצמי שוב ושוב. להורים אמרתי שראיתי אותו במצב בלתי נסבל וסרבתי לפרט. הם לא היו מסכימים אתי בכל מקרה.
למען האמת המתנתי לו בדירתה של חברתי. הוא איחר... אז יצאתי למרפסת הסמוכה והתבוננתי לרחוב. מעט אנשים חלפו על המדרכה. עיני צדה בחדר מדרגות סמוך חתולה רעבתנית שתחבה את ראשה לתוך חבילה של דוריטוס, לא ידעתי שחתולים אוהבים חטיפים. אבל התברר שהיא נהנתה הנאה גדולה. אולי החתולים שינו את טעמם עם השנים והם מבכרים עתה חטיפים על פני אוכל מזין, ככל בני דורם. מישהו עבר ברחוב והחתולה נבהלה וברחה, אלא שחבילת הדוריטוס לא השתחררה מעל פניה היא טסה עיוורת ומבוהלת לגרם המדרגות של הבניין של חברתי. באותו רגע בדיוק הוא החל לטפס במדרגות. זיהיתי אותו בקלות על פי הסימנים שנמסרו לי מראש.
החתולה זינק למולו ראשה עדיין טמון בחטיף. הוא נבהל כל כך אחז במעקה, אך כפי הנראה גם היא נבהלה והפעם ניסתה בכל כוחה להחלץ מהחבילה שעטפה את ראשה. היא קפצה וחבטה, והוא אחז במעקה היא קרבה לרגליו עדיין עיוורת ומטורפת... והוא נאחז במעקה בכל כוחו נתלה בו בשתי ידיו הרים את רגליו מתוך תקווה נואשת להימלט מן החתולה.
המראה שלו היה כל כך מגוחך שלא יכולתי להפסיק לצחוק. למזלי הוא לא שמע אותי. תלוי על בלימה פלבל אל מול הייצור המוזר שעדיין לא נחלץ ממעטפת החטיף. ואז לפתע היא הצליחה לקרוע את העטיפה מעל פניה. בתנופה אדירה של עבד שיצא לחופשי, היא דלגה מעל המעקה אל מול פניו הנדהמות של הבחור שלא היה לו הפעם לאן להמלט. הוא נפל בחבטה על המדרגות והיא – כבר הספיקה לברוח. ראיתי אותו קם מביט חסר אונים לכל הכיוונים מנער את בגדיו שנתלכלכו כהוגן ומלמל לעצמו כמה מילים. זו הייתה עמדת פתיחה הכי גרועה שיכול היה לזמן לעצמו. חמש דקות אחר כל הוא היה ישוב למולי בכורסה בסלון של חברתי. לא יכולתי להאזין לו... להיות קשובה. ראיתי אותו עדיין מתפתל על המעקה נחבט על הקרקע מבועט מחתולה חובבת דוריטוס לא הייתה לו שום הזדמנות.
על מה הוא דיבר, אין לי מושג. מן הסתם לא השבתי לו לעניין. לא הייתי מרוכזת. בכל פעם שניסיתי לעמוד על טיבו ראתי אותו בפוזה האומללה ההיא והתקשיתי להתאפק מלצחוק.
על סמך מה הוא ביקש להיפגש עמי שוב, אין לי מושג. אך בודאי נראיתי כמי שסובלת מבעיות של קשב וריכוז. העובדה שלא זכרתי מאום מהפגישה ההיא שעה שבכל פגישה אני זוכרת כמעט מילה במילה את כל השיחה.
אך אני סרבתי. סרבתי בעיקר מפני שבכל פעם טענתי איזה מין גבר הוא... אם כך הוא מתמודד עם חתולה. מה ההוא יעשה כשנחצה את הכביש הוא ואני וילדינו לעתיד. וחתולה תתפרץ למולנו האם יאבד עשתונות כליל כפי שאיבד אותם ברגע זה... איזה מן דוגמה יהיה לילדיי?
נזכרתי באותה משפחה צעירה שחלפה פעם מולי באחד מרחובות ירושלים. אישה צעירה דוחפת עגלה ובה תינוק. בשני צידיה הלכו ילדים רכים בשנים. בעלה אחז את ידו של אחד מהם לפתע התקרב למולם כלבלב... קטן וחמוד. האישה דחפה את העגלה לתוך הקיר מנסה להיבלע בתוכו. הילדים אחזו בשמלתה צעקו בבהלה. והבעל נעלם מן השטח רק דקה ארוכה אח"כ ראיתי אותו מגיח מסימטה סמוכה שכנראה בחר להימלט לתוכה.
לי לא הייתה פוביה מבעלי חיים. אולי לכן לא יכולתי לראות אנשים שנלחצים מהם עד כדי אובדן עשתונות...
אך דא עקא שחלפו מאז שלוש שנים. כבר מלאו לי עשרים ושלוש. לא גיל מלבב במיוחד לבחורה חרדית... אמנם עדיין לא התייחסו אליי כאל רווקה זקנה אך הייתי בדרך לתואר הלא הנכסף הזה.
ואז שוב הציע אותו מישהו. כבר שכחתי ממנו מזמן... אך לא כן הוריי. "לא נתת צ'אנס לא פגשת פעם שנייה שמענו עליו דברים נהדרים"... "מעולם לא נימקת את סרובך, אולי הפעם... בכל זאת... מה יש לך להפסיד?"
ואז ראיתי את הבחור שליידי רוכן קימעה על הקרקע מתווה בידו תנועה החלטית לעבר הכלב. הלה נעצר ונסוג. בתחילה פניו היו למולנו ולאחר מכן נמלט בריצה קלה. הבחור חייך אליי בסיפוק... "כשיודעים מה לעשות אין צורך לפחד..." אמר, לא ידעתי אם להרגיעני אמר זאת או אם להרגיע את פחדיו. "מה זאת אומרת?" התממתי מופתעת... "למה אתה מתכוון...?"
נכנעתי. עדיין זכרתי את כל הפוזה שלו לפרטי פרטים אך שוב לא צחקתי כבעבר.
אתן לו צ'אנס הרהרתי נוגות, אך חבל על הזמן, אדם כזה לא יגן עליי בשעת מבחן. זה ברור...
הפעם נפגשנו במלון, בקושי זיהיתי אותו. הוא נראה מבוגר ורציני יותר. ארשת פניו לא הייתה ילדית כמו אז ובודאי שלא מבוהלת.
הופתעתי מרמת השיח שלו. הנושאים שהעלה רתקו אותי. הייתה לו שפה יפה וקולחת וטון דיבור מעורר עניין. לא חשתי בכל אלה בפגישה האומללה ההיא.
לאחר כשלוש שעות הוא ליווה אותי לתחנה... הרושם שלי ממנו היה למען האמת מצויין אך שוב טרדו אותי ההרהורים מה יעשה כשיצטרך לספק לי הגנה?
נפגשתי אתו עוד חמש פעמים. הכל היה מצויין אלמלא החשש ההוא שקינן בתוכי...
בסוף הפגישה השישית הוא ליווה אותי לבית הוריי. כשהגענו למפתח הרחוב. צעד למולנו כלב ענק ללא בעלים. אני שאיני חוששת מבעלי חיים נצטודדתי על המדרכה. הוא היה ענק ומאיים מכדי שאוכל להתעלם ממנו, ומה גם שאיש לא היה בקרבתו כדי לרסנו. לפתע הוא פיתח מהירות והחל לרוץ לעומתי. נעצרתי ממבוכה ומפחד.
ואז ראיתי את הבחור שליידי רוכן קימעה על הקרקע מתווה בידו תנועה החלטית לעבר הכלב. הלה נעצר ונסוג. בתחילה פניו היו למולנו ולאחר מכן נמלט בריצה קלה. הבחור חייך אליי בסיפוק... "כשיודעים מה לעשות אין צורך לפחד..." אמר, לא ידעתי אם להרגיעני אמר זאת או אם להרגיע את פחדיו. "מה זאת אומרת?" התממתי מופתעת... "למה אתה מתכוון...?"
"פעם" אמר "חוויתי חוויה מאוד לא נעימה בגלל חתולה שהראש שלה נתקע בתוך שקית של במבה... אבדתי את העשתונות כשהיא רצה למולי... כמו עיוורת... אחרי כן עשיתי חשבון נפש ואמרתי שזה חמור מאוד שבעל חי כזה יכול להוציאני משלוות נפשי. זה הטריד אותי מאוד." אמר...
"לא ויתרתי לעצמי. בסוף הלכתי לבעל חווה שהוריי הכירו ובקשתי ממנו הדרכה איך לנהוג במצבי לחץ עם בעלי חיים. הוא לימד אותי. ואת רואה זה עובד..." שתקתי. חשבתי לעצמי שעל דרך התמודדות כזאת אפילו אני לא הייתי חושבת...מצא חן בעיניי שהוא הפיק לקח מבלי שאיש ציין באוזניו שסרבתי להפגש עמו יותר בגלל הסיפור ההוא... ותהיתי על כך שממש כמו על פי הזמנה גלגל הקב"ה שנפגש עם הכלב הזה כדי להסיר את פחדיי האחרונים כדי שאסכים להתארס אתו...
"דרך אגב," אמר לפתע בקול מהורהר, "אני נזכר עכשיו שזה קרה בדיוק לפני פגישה עם בחורה... אינני זוכר מי זאת הייתה אך אני זוכר היטב שהפגישה לא הייתה מוצלחת."
"טוב," אמרתי לו "למען האמת הבחורה הייתה אני, ודרך אגב הראש של החתולה נתקע בתוך שקית של דוריטוס ולא של במבה..."