סלפי. מילת פלאים. לא עוד צלם מומחה שירכיב עדשה ויקריב זום. פסה. זה שייך לדור הקנון, שמזמן פשטה רגל מחוסר עניין.
עומדים יחד עשירי עולם, נציגי ציבור ועסקני עיר ומבקשים רק דבר אחד: להצטלם סלפי. מתקרבים זה לצד זה, מכוונים את המצלמה מול הנמשים בתקריב אפס וצועקים: צ'יז.
מה יש להם? ברק אובמה יושב עם ג'ו ביידן ומצטלם סלפי. אריה דרעי יושב עם בנימין נתניהו ושוב הסלפי עולה לראש. תגידו, השתגעתם? חסר לכם כסף בשביל להביא את יעקב לדרמן? מה זה הדבר הזה?
סלפי - וליתר דיוק: סלפיש, מאנגלית - הוא אנוכי. אנוכיות. כשאדם רואה את עצמו במרכז התמונה ולא סופר אף איש סביבו הוא סלפי. והסלפי חידד נקודה כואבת במיוחד. שמעתם פעם על הסכמי אוסלו? על ועידת וואי פלנטיישן? על ביקורה התמידי של ציפי לבני אצל יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן? אתם יודעים מה כל זה? נו, ברור. סלפי.
בלי תמונות, חלק ניכר מהפגישות לא היה יוצא לפועל. פעם קרא אדמו"ר גדול לעסקן פחות גדול וביקש ממנו מחילה. שניהם השתתפו באותו יום באירוע רב רושם. "שמא הפרעתי לך ואולי שורבבתי אי אלו פעמים בתוך התמונות", אמר האדמו"ר לעסקן, שהזמין צלם ותידרך אותו מראש.
איבדנו כנראה את הבושה. כל בחור ישיבה הפך להיסטוריון. מצלם את רבו במקום להביט בו. וכשהראשון לציון יורד מכבש המטוס איש כבר אינו מביט בו כי אם בצג שמול העיניים.
כולנו חושבים סלפי.
* טורו של אברהם דוב גרינבוים פורסם ב'בקהילה'