גם אני הייתי ער במוצאי-שבת עד השעות הקטנות של הלילה.
גם אני קיבלתי בערך בחצות מכמה וכמה וכמה מקורות את הידיעה ש"אסור לפרסם!" / "העתק-הדבק" כי ראש-ישיבה קטנה למצוינים מירושלים נהרג בתאונת הדרכים הקטלנית שהתרחשה כמה דקות קודם לכן בכביש 90.
הייתי עד להתפלספות בקבוצות השונות על זהותו של ההרוג.
זה כן הוא, זה לא הוא.
אבל למה, למען ה', צריכים בכלל לפרסם את שמו – נכון או שגוי – בכל תוכנה להעברת מסרים מידיים מבלי לבדוק קודם לכן, או לכל הפחות לחשוב, אם יש בה מישהו שהוא קרוב משפחה העלול להינזק מפרסום שכזה.
אף אחד מאיתנו לא מאחל לעצמו וליקיריו, ואפילו לגרועים שבשונאיו, לקבל הודעה תמימה למראה המבשרת כי אביו / אחיו / בן-דודו / גיסו וכיו"ב נהרגו חלילה.
האם האצבע קלה על ההדק? כן. יותר מדי.
בתוך דקות אחדות התברר כי הראש-ישיבה ה"הרוג" דווקא חי וקיים, וישן במיטתו. מכוניתו עמדה בחנייה שמחוץ לבניין מגוריו. אבל מה עם עוגמת הנפש שנגרמה ליקיריו?
●
שעה לאחר שהתברר כי ההרוג הוא בחור ישיבה צעיר, ולא יהודי מבוגר, קיבלתי באישי הודעה מבכיר באחד מארגוני ההצלה. "ההרוג הוא אלחנן טויטו משדרות".
הייתי בהלם.
אני מכיר אותו היטב. שבוע קודם לכן נפגשנו בפעם האחרונה מחוץ לבית חב"ד בעיר מגורינו שדרות.
ליתר בטחון ביררתי במקומות נוספים ובזק"א. התשובה הייתה זהה. כואבת. קורעת. נתנאל הוא ההרוג.
ואז, מעט לאחר 2:30 בלילה, קיבלתי באישי הודעה נוספת.
השולח: ישראל טויטו, אח ההרוג. זה שבבוקרו של אותו יום, שבת קודש, ישבנו יחדיו בבית-הכנסת החב"די.
"ער?", שאל. ואני הבנתי מיד. השמועות על מותו של אחיו הגיעו לאוזניו בזכות אנשים משלנו, חסרי אחריות, שלא יכלו להתאפק מלהעלות את הידיעה כי אלחנן נהרג – ולפני כולם.
כן, השבתי.
חלפו דקות אחדות והוא התקשר. רועד כולו.
"אני חייב שתעזור לי, מנדי", אמר. "אני קורא בקבוצות שאחי נהרג בתאונה בכביש 90. יש לך מושג אם זה הוא. אתה עיתונאי, בטוח שמעת".
למה אתה חושב?, ניסיתי להעמיד פני תם.
"כי הוא באמת היה בצפון. אני חושש. לא יודע מה לחשוב".
הלב שלי שתת דם, אבל ניסיתי לשמור על שלווה. "רצו כל מיני שמועות. אמרו שההרוג הוא ראש-ישיבה, היו שטענו שמדובר בערבי ואחרים סוברים שזה בחור ישיבה. שמועות רצות. אני יכול לעשות בירור ולעדכן אותך במידת הצורך".
מיד אחר-כך הוא שלח לי את ההודעות שקיבל, כאילו מנסה להבהיר לי עם מה הוא מתמודד.
אלו היו דקות מורטות עצבים הרגשתי כאילו אחריות גדולה רובצת על כתפיי. להודיע לו או לא? מחד, אין לי הסמכה לנושא כזה; מאידך, חוסר הוודאות מתסכל יותר ומי יודע באיזו דרך יודע לו על כך סופית?
בסופו של דבר, ולאחר התייעצות, הערתי שניים מחבריו ונסענו אליו.
בדרך רעדתי. קיווינו שה' ישים בפינו את המילים.
כשהגענו לבניין מגוריו, הוא כבר היה למטה עם רעייתו וחבר, שוחח בטלפון עם מוקד זק"א – והמוקדן רמז לו כי אלחנן הוא ההרוג. כשראה אותנו, הפאזל הושלם והוא הבין סופית כי אחיו איננו.
הוא התלבט כיצד לבשר להוריו, אבל אמרתי לו שבדרך ראינו ניידת החונה מחוץ לביתם.
נכנסו למכוניות ונסענו לשם. הדרך עברה בדממה.
כשהגענו, הדלת הייתה פתוחה לרווחה ויבבות נשמעו בכל הרחוב.
קצין העיר ועובד סוציאלי בדיוק יצאו משם, לאחר שהעירו את ההורים ובישרו להם על מות בן הזקונים.
את הנעשה אין להשיב. איננו מבינים חשבונות שמים ולא מענייננו להסביר מדוע נקטף פרח נדיר כל-כך, אבל מחובתנו – כך למדתי באותה שעה קשה שתיחרט בי לעד – לשמור על אצבעות הידיים מלהקליד הודעות דרמטיות, גם במחיר שמישהו אחר, "חלילה", יקדים אותנו בהעלאת ידיעה על מותו של יהודי.
בפעם הבאה שידגדג לכם לרוץ ולספר לחבר'ה, תחשבו על ישראל טויטו ועל מסכת הייסורים הנפשיים שהוא עבר בשעה ההזויה ההיא; חשבו על משפחתו של הראש-ישיבה שהיו בטוחים כי הוא איננו בין החיים. תחשבו אם הייתם רוצים להתחלף איתו. אני בטוח שהתשובה שלילית, אז אל תתנו לעוד מישהו לעבור את זה.
הטור פורסם באתר "שטורעם"