מעבר למשמעות העמוקה של חורבן בית המקדש וצער הגלות. יצאתי לתור אחר משמעות "חיצונית" לפסוקים אלו במבואות התמודדות חיינו היומיומית. לצערנו, עולמנו רווי נסיונות והתמודדויות. חלקם קלים חלקם מהווים חורבן בית לאנשים מסביבתנו הקרובה. הם כואבים ואנו כואבים עימם, הם מיטיבים לרדת לעומק הצער אך אנו מצטערים על כך ברובד חיצוני יותר, אותם אלו מוצאים עצמם "יושבים בדד" עם כאב התמודדותם.
ואנחנו היכן? "איכה"! נאמר שסבל מתחיל היכן שמפסיקה היכולת להכיל כאב. ומהו כאב לעומת סבל? כאב הוא חוויה או תחושה ממשית פיזית או נפשית. בעוד שסבל הינו הערך שאנו מייחסים לתחושה או לחוויה זו.
בדרך כלל איננו מחשיבים כאבים קטנים לסבל, כיוון שביכולתנו להכיל אותם. מדרגת כאב מסוימת מכל מקום, הוא הופך להיות ללא נשוא ואז אנו מגדירים עצמנו כסובלים. מה קורה אם מצליחים להעלות את סף הכאב?? אפשר אז להכיל יותר כאב, ולכן לסבול פחות. ומי שמסוגל להכיל את כל הכאב - אינו סובל.
מה הסיבה שקשה לנו להכיל כאב של השני?
הקושי להתחבר לתחושות אחרים הוא משום שקשה לנו לדמיין עצמנו בדיוק בסיטואציה של האחר. פירוש הדבר, לא רק לדמיין את עצמנו באותה סיטואציה של מה שהחברה עוברת, אלא לדמיין את עצמנו עוברות את מה שהחברה חווה אבל כאותה חברה, פירוש הדבר, לנסות להכנס לזה במחשבה עם התחושות והרגשות האחרות שלה, וכדומה.
אין זה קל להיות במקום מי שחווה את ההתמודדות, לחוש רגשותיו כמו שהוא מרגיש אותם, לכן, אנו מעדיפות לברוח מהמציאות מאשר להתאמת. בהסתגננות סלנגית נחשיב זאת כהעדפה של חציית הכביש למדרכה ממול, מאשר להפגש פייס טו פייס עם המתמודד.
התבטאה לפני חברה שמחלת הסרטן מקוננת ל"ע בגופה של אחותה: "כשאני רואה חברה קרובה שמסובבת פניה בהתחמקות ממני לעבר חלון ראווה שמשמש כהיסח, במילים אחרות, כאילו לא רואה אותי כי "לא נעים" לה מהתמודדותי. זו תוספת כאב על הכאב שאני מתמודדת מול כאב מחלת אחותי".
"לא נעים"? הרי מת מזמן! האם אי יכולת הכלת כאב השני נובעת מאי נעימות? התשובה היא: לא! א"כ, מנין נובע הקושי לאדם להתחבר לרגשות זולתו? התשובה קשורה למודעות העצמית שלנו. איך המודעות שלנו לעצמנו בכוחה להשפיע על היכולת שלנו להבין תחושות הזולת? התשובה לכך: ככל שנהיה מודעים לעצמנו כן נצליח להבין לעומק את הסובבים אותנו.
ככל שנכיל עצמנו בצורה נכונה, ונבין יותר טוב את עצמנו כ"אדם" כך נבין טוב יותר אנשים אחרים. בסופו של דבר כולנו נבראנו מאותו צלם אלוקי. ובכדי להבין יותר את עצמנו, עלינו כל הזמן לחקור את דפוסי התנהגותנו.
מה גרם לי לעשות או לא לעשות דבר כזה או אחר, מה גרם לי לעשות את אותו הדבר דווקא באותו עת. למה דווקא באותה הצורה ולא בצורה אחרת? אנו בלמידה מתמדת כל הזמן על עצמנו ולומדים מהפרטים הקטנים שבהתנהגותנו על הדברים החבויים בנו לעומק.
כשנבין כלפי עצמנו כיצד היינו חפצות שינהגו בנו במקרה כזה או אחר, נצליח להכיל גם את כאב השני. ולא לתת לו לשבת "בדד" ב"חורבן הבית" שלו. בתפילה,שכל יגון יהפך לשמחה, שנשמח לעד יחדיו "בבנין" השני, ששמחתו תהיה שמחתנו, ושמחתנו לשמחתו.
נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו.
]]>
