אתגר האמונה במחנות ההשמדה והזיכרון בעין חרדית; צפו

שורדי השואה עברו תלאות לא פשוטות בכלל בימי השואה. על אותן תלאות סופר ודובר רבות, אך על אתגרי האמונה דובר פחות בעולם בכלל ובמגזר החרדי בפרט.

ד"ר לוסטינגר-תלר מסביר איך הגענו למצב שיש ניצולים שרק עכשיו מספרים מה עברו בשואה. "אפשר לזהות מספר מנגנונים שהובילו למצב הזה... כל המושג הזה של אסון, דבר שקשה לדבר עליו. בין השנים 1945 עד 1955, 1960, מעט מאוד מהניצולים דברו על זה בכלל, כולל הניצולים הדתיים".

סיבה נוספת לדעתו, היא המודעות בעולם ובארה"ב בפרט, בה מוזיאון לזכרון השואה הוקם רק בשנות ה-90. יחד עם זאת, מחריג ד"ר לוסטינגר את ישראל. "בארץ ביד ושם זה סיפור אחר לגמרי, זוהי מדינה שקמה על ההגירה מהשואה, ואימת השואה, המשמעות שלה למדינת ישראל... לכן ישנן סיבות שונות למה השואה נכנסה לשיח הציבורי ומוסדי".

זיכרון השואה מזווית דתית-אמונית

"בתוך הקהילה הדתית נעשו מאמצים רבים אחרי המלחמה וגם, בעצם במהלך המלחמה, להגיע להבנה וסוג של התמודדות עם השואה", אומר ד"ר הנרי, אוצר הפרוייקט. "עלה הנושא של הסתר פנים, עלה הנושא של חזרה בתשובה. יותר מזה, עלה גם שלל סוגיות הלכתיות בנוגע לדרכי התמודדות עם שואה".

לדעתו, הסיבה לכך שאין מספיק במה לזווית הדתית, היא השוני בתפיסה. "בסיפור הזה יש המשכיות ונצחיות. לכן השואה נתפסת בקהילה הדתית באור מאוד שונה מזה של הקהילה הכללית. לכן, כאשר כל המוזיאונים הללו נבנו– האנשים שדחפו וקדמו את המפעלים הללו היו לרוב יהודים מהמגזר המסורתי, הרפורמי, הרקונסטרוקציוניסטי, והיהודים החילוניים. הסיפור הדתי והחרדי הלך לאיבוד".

קאריל מתייחסת לסיבה שלא הגיעו עדויות רבות מהמגזר הדתי - מזווית קצת שונה. "אני מאמינה שהרבה מהניצולים הדתיים החלו לספר את הסיפורים שלהם, וייתכן שהם נתקלו בגיחוך, קבלו תגובה צינית ומרתיעה: משהו כמו 'איך אתם יכולים עדיין להאמין בה' אחרי שעברתם את זה?!?', אני חושבת שברגע זה הם נאלצו להסתגר".

"לאחר שהתחלתי לעבוד על הפרויקט ולהכיר את האנשים האלה, הייתה זאת השמחה שלהם, השמחה וטוב הלב שאיתם הם יצאו מהחוויה שבה האנושות כולה הצטיירה באור מאוד מכוער, שלא לדבר על ה' אפילו... אך האנשים האלה מלאים בתקווה שלא תאומן, ושמחה, ואהבת חיים בלתי רגילה", היא אומרת. "אמרתי לעצמי, זהו סיפור שאנחנו חייבים לספר- דרך עדשת האמונה. לא רק אמונה כנגד הזוועות, אלא אמונה שהם יכולים לחזור לחיים, לבנות חיים לאחר מה שעברו, ולחיות עם שמחה אין קץ מאור השמש המלטפת, מחוף הים, מכל דבר. בשבילי זו הייתה חוויה עוצמתית".

"הרגישו שלא ממש מבינים אותם"

אותם אנשים שהתראיינו בפרויקט 'דרך עדשת האמונה', הם אנשים שהרגישו שלא בנוח להתראיין לארגונים אחרים, חילוניים ואחרים. ד"ר לוסטינגר מסביר "בישראל פתחו תהליך... יד ושם התחילו ליצור הידברות עם 'גנזך קידוש ה'' בבני ברק, על מנת לפתוח צוהר לקהילה הדתית והחרדית. אנשים דתיים לא תפסו את הארגון הזה כמספיק כשר כדי לתת לו את העדות שלהם, או לסמוך עליו".

קאריל מעידה ואומרת כי "הם הבינו שלא ממש מבינים אותם, ולא מרגישים מה הם מנסים להגיד כשהם דברו על הנס שקרה להם, או על קידוש ה', או מה זה היה בשבילם לאתר תפילין... לכן הם רק סיפרו את העובדות". מספרת בהתרגשות "אנחנו היינו בהזדהות מלאה, וגרמנו להם להאמין – ולא רק זה אלא גם האמנו בעצמנו לחלוטין – והבנו איך הם הרגישו, ופתאום הסיפור זרם מהם בשטף – והסיפורים שקבלנו... וישבנו אתם שעות על גבי שעות... הייתי מקבלת אחר כך שיחות טלפון מהילדים שלהם – כי עבורם זו הייתה חוויה של קתרזיס, הזדככות".

'דרך עדשת האמונה'-באושוויץ

הפרויקט המיוחד של הצלמת קאריל אנגלנדר, ושל ד"ר הנרי לוסטינגר-ת'אלר, מוצא את עצמו בתערוכה במחנה ההשמדה אושוויץ. "התחלנו לצלם את הראיונות והדיוקנים בלי שידענו איך זה יהיה, ואני בתור צלמת די חייבת לדעת איך התמונות יוצגו, וזה היה חשוב ביותר גם בעייני וגם עבור הנרי – שהתצלומים יוצגו באופן מכובד ואסתטי, לא סתם על איזה מוט זול בטרקלין הכניסה, איפה שכולם אוכלים גלידות ונרגעים מהחוויה".

קאריל מספרת, שבכדי לגרום לתערוכה להיות מכובדת, הם פנו לאחד מהאדריכלים המבריקים ביותר במנהטן. "פנינו לאדריכל הכי מבריק, דניאל ליבסקינד, ונפגשנו איתו... מה שהתגלה, מבלי שידענו כשהלכנו אליו כדי להציג את המטרה שלנו... גילינו שהוא בעצמו בן למשפחת חסידי גור, שאיבד 23 בני משפחה בשואה. וזה לא רק הדהד אתו בגלל זה – זה גם בגלל שהוא הבין כי אנחנו עושים ומתחילים במשהו שאף אחד לא נגע בזה קודם".

אומנותית, קאריל החליטה כי היא תצלם את הניצולים בתור גיבורים, מנצחים. "אמרתי שאני לא רוצה לצלם אנשים שיראו כמו ניצולים, רציתי שהם יראו כמות שהם - אנשים מלאי חיות, אנשים יפים. לכן עשיתי כל מה שביכולתי לשים אותם בתוך הסביבה הטבעית שלהם... רציתי שהעולם יראה שאין אלו אנשים שיש להם, לא "נעבעכים", מסכנים, לא יהודים שלעפערים, לא מישהו חסר משמעות, לחלק יש 50, 60 נינים ובני נינים. מ-18 היהודים האלה שראיינו, ישנם יותר מאלף צאצאים. רציתי לראות אותם במלאו הדרם, לראות את הניצוץ בעיניים שלהם, וטוב הלב שלהם".

"האמונה עזרה להם לשרוד"

"היה עולם שבו חיו יהודים שומרי מסורת, דתיים, חרדים, חסידים – והתחושה שאנחנו יכולים באמת להציג בתערוכה שלנו שהיהודים שצעדו לתוך אושוויץ הגיעו עם תפיסת עולם מסוימת, והתפיסה הזאת... תמיד הייתי מאוד סקפטי כלפי הדעה הרווחת שאנשים אבדו את האמונה שלהם באושוויץ", אומר ד"ר לוסטינגר. "אני חושש שזה דרך הבנה מאוד דלה ושטחית של הפן התרבותי, המושרש לעומק, שאמונה יוצרת. הסיפורים שלנו לא מספרים על אובדן האמונה. הסיפורים שספרו לנו 18 היהודים האלה מראים לנו איך הם שרדו עם האמונה שלהם".

"האמונה שלהם עזרה להם לשרוד, בהחלט", אומרת קאריל. "ואלה ש'איבדו את זה' ומספרים על זה בריאיון מיד, ברגע הראשון שהם חזרו למידת השגרה המינימלית... במחנות העקורים, תוך שנייה הם חזרו למצב המיטבי שלהם במובן הזה. מיד חזרו להילוך גבוה. האם זה אבדן אמונה, או שמא זה מאבק רוחני בתוך גבולות האמונה? הדיון הזה דורש העמקה", אומר ד"ר הנרי.

צפו בעדויות מהפרויקט

העדות הראשונה

העדות השניה

העדות השלישית

העדות הרביעית

• תוכנית זו מבית "כיכר גלובל" הופקה בעזרת ארגון "גשר"