תפקידן של מסכות ותחפושות בחיי בני אדם

אוסקר ויילד אמר משפט חכם:"היה עצמך, כל השאר כבר תפוסים" עצם המחשבה כי יתכן ובני אדם הם שחקנים בעולם של תיאטרון מעוררת מחשבות על מהות האדם, חייו והיכן באה לידי ביטוי בחירתו החופשית. לפני או אחרי שאנחנו מתכננים את תחפושת פורים השנתית שלנו, כדאי שנכיר את טבעי נפשנו והצרכים הבסיסיים והאנושיים להיות מחופשים ומוסווים במשך ימות השנה ובחיים בכלל.

השימוש במסכות קיים בטבע האדם מאז ומעולם, הוא מוכר ונפוץ בעמים, קבוצות אתניות ותרבויות שונות. המסכה נועדה להציג את האדם באור שונה מכפי שהוא באמת. הצורך במיסוך עצמי נובע מסיבות רבות, אישיות סביבתיות ותרבותיות. חלקן מעיד על צורך בהגנה וכביטוי לרצונות ודחפים נפשיים חבויים. חלקן משמש כצורך בסיסי לקיום חברה בריאה ותקינה ולהעברת מסרים. השימוש במסכות או בהעמדות פנים הוא תהליך אנושי וטבעי המשתנה מאדם לאדם בהתאם לאישיותו ולנסיבות חייו וסביבתו.

מתלבטים, מתחבטים? היום אין צורך להישאר בספק. יש מענים לשאלות ולצרכים! כנסו >>

מסכות הן פרסונות המחביאות את המחשבות, הרגשות והצרכים העמוקים שלהם ומציגות חזות נקייה ומלאת שליטה לעולם שמתאימה למה שהם מאמינים שאחרים רוצים לראות. זהו הטבע האנושי. בני אדם נוטים לבקש את הטוב לעצמם. להיות אהובים ומוערכים, רצויים ומקובלים, לשם כך הם עושים מאמצים גדולים להתאים את עצמם למה שנתפס בעיניהם חשוב ומוערך בקרב הסובבים אותם. בעקבות זאת הם עוטים מסכות במודע ושלא במודע.

התשתית לשימוש במסכות מתחילה אי שם בגיל הילדות כחלק מתהליך התפתחות נורמטיבי של תפיסת האני מול הזולת, ונרכשת עם הזמן מהבית ומהסביבה כתהליך למידה לכל דבר ועניין, ומלווה את האדם לאורך ציר חייו כחלק בלתי נפרד מאישיותו.

מסכות או לא להיות

ההבנה כי מערכת חיינו צבעונית ומאתגרת מביאה אותנו לברר ולשאול האם הדמויות והכיסויים שלנו הם כורח ממשי ומתבקש, האם העמדת פנים היא חלק מההוויה האנושית, או שמא החיים עדיפים בלעדיה. באלו מצבים כדאי לעטות מסכות, באיזו מידה העמדת פנים הכרחית, ומהו המחיר שאנו מדרשים לשלם בפן האישי והחברתי.

השימוש במסכות הוא עניין אנושי מתבקש, הסיטואציות החברתיות והאישיות כמו אלו האנושיות, מאתגרות מאוד ומזמינות את בני האדם להשתמש בהן. כולנו עוטים מסיכות במידה כזו או אחרת. יש כאלו המשחקים יותר את "המשחק החברתי" דרכן, ויש כאלו המרגישים טוב יותר להיות אותנטיים ומה שבתוכם - כברם.

ישנם אנשים שאצלם קיימת רמת מודעות גבוהה לפרסונות שהם עוטים ויש אנשים שהפרסונות שלהם הפכו להיות הם עצמם. אלו אנשים קונפורמיים מאוד שאימצו לעצמם תדמית חיצונית בהתאם לנורמות של החברה והם עוטים את המסכה באופן אוטומטי. חלק מהמסכה הוא העצמי החברתי של האדם. הרי לא נצפה מכל אדם שאנו שואלים אותו לשלומו מתוך נימוס שישפוך בפנינו את כל צרותיו וקשייו בחיים. במקרים אחרים, המסכה היא אמצעי ליצירת רושם על הזולת. במידה מסוימת "מסיכה" או העמדת פנים הכרחית בחברה שלנו, שכן שימוש נכון במסכות יכול לסייע בקידום אישי ובפיתוח יחסים חברתיים תקינים. פעמים רבות אנו נעזרים במסכה על מנת לא לפגוע או להעיק, דרכה אנו מגלים תושייה ותבונה מה שנקרא בשפת העם "נימוס" או "טאקט".

מתלבטים, מתחבטים? היום אין צורך להישאר בספק. יש מענים לשאלות ולצרכים! כנסו >>

בפסיכולוגיה מדובר רבות על "האני האמיתי" לעומת "האני המזויף". אנשים זקוקים ל"אני מזויף" כלשהו בכדי להתנהל בצורה נורמטיבית בעולם, במיוחד כשהם נמצאים בחברת זרים או בחברה רשמית.

ישנם מצבים בהם המסכות עולות ויורדות כמו ביחסים אישיים, זוגיות, חינוך ומשפחה וכן ביחסי חברה. רמת השימוש משתנה בהתאם לטיב היחסים ויחסי הקרבה. יש כאלו העושים שימוש בהן גם עם הקרובים להם, וגם אם הם לא משחקים תפקיד, הם מסתתרים מאחורי המסכות. הורדת מסכות באופן מוחלט מתרחשת בעיקר מצבי קיצון לא שגרתיים.

תמים תהיה

השימוש בהעמדות פנים ובפרשנות האנושית מופיעה בתנ"ך פעמים רבות, פעמים בהיבט חיובי ופעמים בהיבט שלילי: בקריאתו של הקב"ה לאדם הראשון - "אייכה", בא עמו בדברים כדי לא להבהילו. כמן כן, במסווה שהניח משה רבינו כי קרנו פניו. גם הטרמינולוגיה התנכית עמוסה בתיאורים ומשפטים המיוחסים למעטה וכיסוי: והאיש משתאה לה, (בראשית כד') "מדרש החפץ" (ממדרשי תימן) מפרש את "האיש משתאה" שהאיש העמיד פנים שהוא שותה, כי הוא היה מרוכז במעקב אחרי רבקה.

בגמרא ובדברי חז"ל מצינו ציטטות בגנות העמדת הפנים: במסכת פסחים קיב' מובא: "אחד מן השלושה שהקב"ה שונאם, הוא אדם שמדבר אחד בפה ואחד בלב". בדברי רבותינו הראשונים מובא: "אסור להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו, והעניין שבלב הוא הדבר שבפה..."

הרב קוק כותב: "מאד אנו צריכים בחיינו, שהסודות הנעלמים יצאו ויתגלו, כי על ידי גילוייהם של הסודות נכיר עצמנו, נכיר את מה שחבוי בקרבנו". (מאמרי הראי"ה מתוך "היסוד" גליון קכב)

אמת או זיוף

בספרות הפסיכולוגית נכתב רבות אודות פרסונות ותחפושות:

הפילוסוף ז'אן ז'ק רוסו רואה באדם החברתי המודרני יצור מזויף, שמעמיד פנים ועוטה מסכה דרך קבע, "מסכה המכערת את דמותו" וגורמת לו לא לדעת מי הוא עצמו.

הפילוסוף ז'אן פול סארטר רואה סתירה מוחלטת בין אותנטיות וקומוניקציה. ככל שאתה אותנטי יותר, אתה ישר יותר עם עצמך וקרוב להגשמת עצמך, אך יש לכך מחיר והוא בדידות וניתוק מן החברה. לעומת זאת, אדם חברתי בצורה קיצונית שמשחק את המשחק החברתי באופן אוטומטי, עלול לשכוח מי הוא עצמו וזאת רק כדי לרצות את הסביבה. אריך פרום מכנה מנגנון הגנה זה בשם "קונפורמיות של אוטומט".

מרטין בובר, שהיה בעיקר פדגוג ועקב כך היה מחויב לגישה קומוניקטיבית יותר, מצא "שביל זהב" בין אותנטיות וקומוניקציה והוא מדבר על הבזקים של יחסי "אני-אתה" אמפאתיים שבהם יש רגעים שאדם אחד נכנס לנעליו של האדם האחר. ואולם, אף הוא רואה את רוב היחסים עם הזולת כיחסים בהם אובייקט אחד עושה שימוש באובייקט אחר לצרכיו שלו, ללא מחוות אמפאתיות. מה שברור הוא שאותנטיות באה על חשבון תקשורת תקינה עם הזולת ולהפך, ככל שאתה רוצה קשר עם הזולת, אתה נוטה להתחמק מעימותים במחיר אובדן חלקי של העצמי.

הפסיכואנליטיקן קארל יונג, כתב על הפרסונה, שהיא אותו חלק של האישיות שאנו מציגים כלפי חוץ, לעומת ה"צל" שהוא החלק הלא מודע והאפל של האישיות. יונג אינו ממליץ מה רצוי אלא מציין ששני החלקים קיימים.

התיאוריה של הפסיכיאטר האנגלי רונלד לאינג, רואה את הסכנה שבהשתלטות "האני המזויף" על "האני האמיתי".

בסיטואציה טיפולית, מתאפשר לאדם להסיר את המסכה שהוא עוטה ביחסיו עם אנשים מחוץ לטיפול. זו חוויה חשובה של מנוחה מהלחצים החברתיים המחייבים לעיתים להעמיד פנים כדי לשרוד. זה גם המקום להעלות את המודעות לאני האמיתי, משום שיש אנשים רבים שאינם מבדילים בינם ובין המסכה שהם עוטים. לעומת זאת, יש אחרים, בעלי הפרעות אחרות, שהם גלויים יתר על המידה עם הסביבה. הם מנוצלים בשל כך, או משלמים על כך מחיר חברתי גבוה. מטרת הטיפול תהיה להבין שלכל דבר יש זמן ויש מקום, או בפני מי להיחשף ובפני מי להסתתר יותר.

ניתן לומר כי ככל שקיימת יותר חשיפה יש פוטנציאל ליותר פגיעה, מאידך, דווקא אותה חשיפה מגבירה את הסיכויים ליחסים אותנטיים עם הזולת. לא מדובר על הורדת המסכה לעומת השארתה, אלא על רמות שונות של חשיפה.

מי אני ומה שמי

ההבנה הבסיסית שאנחנו מתנהלים כליצנים מחופשים, וכי מסכות הן פריט הנמצא בכל רובד ותחום במהלך החיים שלנו, חשובה מאוד אך איננה מספיקה בכדי לעורר את המודעות. העלאת מודעות על ה"אני" האמיתי מחייבת אותנו בתזכורת תדירה וברפלקציה מפעם לפעם. נציין מספר מסכות מוכרות ונפוצות שכל אדם בוודאי התנסה לפחות באחת מהן במהלך חייו:

המסכה המושלמת :

מסכה קלאסית דרכה אנשים מעמידים פנים שאצלם הכל בסדר והם מסתדרים עם הקשיים שהזדמנו להם. בעזרת המסכה הם משדרים "עסקים כרגיל", נראים בסדר גמור, אפילו משדרים שמחה גם כשלא הכי טוב להם. נראה כי כאשר המסכה הזו פעילה הם מתקשים להכיר ולהודות במגבלות של עצמם. למעשה, אותן מגבלות מאפשרות לאחרים להבין ולהזדהות איתם והן המייחדות אותם מכל השאר. כאשר אנשים חושפים את העצמי האמתי והלא מושלם שלהם, הם פותחים את עצמם לעולם של מערכות יחסים עמוקות, בעלות משמעות, ותומכות הרבה יותר.

המסכה החביבה:

סוג של מסכה דרכה משדרים בני אדם נעימות וחביבות לאחרים גם כשלא הכי מתחשק או גם כשהם כועסים. עוטי מסכה זו לא תמיד יביעו את הצרכים שלהם ופעמים אפילו יוותרו עליהם בכדי לרצות אחרים. בדרך כלל, על פני המסכה יהיה מרוח חיוך גדול ומזויף כדי שאף אחד לא ישים לב למתרחש בתוכם. במצב הסתרה כזה אנשים לא באמת מעוניינים לחייך, אבל בכל זאת הם עוטים את המסכה הנחמדה מחשש לאבד את הסביבה ולהישאר בודדים. ככל שאנשים אלו יתמידו להציב את עצמם ואת צרכיהם בעדיפות ראשונה, הם יוכלו להרגיש נאהבים ולעזור בכנות ובלב שלם לזולת. אפילו להעז לסרב לבקשת האחר או להביע דעה כנה ביושר וללא משוא פנים. זו התחלה של אהבה עצמית וגבולות אישיים בריאים שיוכלו להתקיים בעזרת שבירה של דפוסי הריצוי וההרגלים המקבעים צעד אחר צעד.

המסכה הזועמת:

ישנם מצבים בהם אנשים מתנהגים בצורה תוקפנית. הם נתקפים בכעס על האחרים כאשר הם אינם מתיישרים בדיוק לפי רצונם, מתקשים לאפשר להם להתקרב ושומרים על זליגה פנימית של רגשות. בדרך כלל המסכה הזו קיימת כצורך להגן על תחושות (סובייקטיביות) של הערכה עצמית נמוכה ודימוי עצמי פגיע, וכשומרת סף ממבוכה, כאב ודחייה. מסכה כזו מספרת על אדם בודד ומבוהל, למרות שבאופן אירוני עצם הימצאותה גורם להמשך הריחוק מסביבה חברתית. ברגע שיתחילו להסיר ולקלף אותה טיפין טיפין, יחשפו החלקים הפגועים והפגיעים, ולמרות הסיכון הקיים מפגיעה, הרווח האישי בריפוי העתידי גדול יותר. תהליכי הבראה כאלו יתאפשרו רק בתוך קשר קרוב ואמיתי מעוגן ומכיל.

המסכה האצילית:

מסכת האציל נפוצה בקרב אנשים הפעילים מבחינה חברתית, אלו טיפוסים המוכרים כאנשי עזרה וחסד, ראשונים לכל בקשת סיוע ועזרה אבל בכל הנוגע לאנשי ביתם יתגלו כאדישים וחסרי מוטיבציה לסייע. מסכה זו מאפיינת אנשים בעלי מיקוד חיצוני מובהק, כאלו הזקוקים לפידבקים חיצוניים בכדי לכסות על פגמי האופי שלהם. האציל יכול להסתגר בתוך עצמו כאשר הוא מזהה סביבה מידיי חזקה ואגרסיבית, דמותו שברירית ופגיעה מכל ביקורת והערה. למרות זאת המסכה נחוצה להם מאוד כמקור כוח ואף הגנה על החולשות הפנימיות שבתוכם.

מסכה המלאכית:

עוטי המסכה המלאכית הם אנשים הזקוקים לפידבקים חיצוניים ואינטנסיביים על התנהלותם ה"מלאכית" כלפי הבריות. הם פועלים ללא לאות עבור הזולת ומגלים כישורים רב תחומיים. הם משדרים כלפי חוץ המון כוח ונתינה, נינוחות, רוגע ושלווה, אך מתחת לכל המעטה הזה מסתתרת דמות אנוכית ושתלטנית. כאן, בשונה מהמסכה הקודמת, כאשר הצרכים מופנים כלפי פנים אל תוך המרחב הביתי והפרטי וגם כלפי עצמם הם יתגלו כיצורים נוקשים חסרי גמישות ורוך המתנהלים בכוחניות ושתלטנות יתר להשיג את מבוקשם. אלו אנשים בעלי אישיות מורכבת ופעמים רבות אף עם פיצול אישיות והתנהלות אישית וחברתית סבוכה. לרוב, הם ימנעו מיחסי קירבה ומפיתוח קשרים אינטימיים עם הסביבה ויסתפקו בתקשורת "עניינית". קירבה אישית וקשר איכותי עלולים לאיים עליהם ולגרום להם לחשש ופחד מחשיפת זהותם השנייה.

כפי שניתן להבין מתיאור המסכות הנפוצות, השימוש בהן עוזר לנו פעמים רבות, כאשר אנחנו חוששים להביא את עצמנו, רוצים להרשים אחרים או חשים פגיעים, אך יש להן גם חסרונות. בכדי להיות אותנטיים, עלינו להתחיל להכיר את עצמנו: תכונות, התנהגויות, דפוסים, ערכים ואמונות, צרכים ודחפים, מטרות ומניעים. לצורך כך, אנחנו זקוקים לאומץ להודות במגבלות שלנו ולאמץ את הפגיעות שבנו. המסכה מגינה עלינו מפגיעה, אך כאשר אנחנו לובשים אותה אנחנו מתנגדים לאמת שלנו, ולחיים האמתיים אותם אנחנו מאוד רוצים אבל חוששים. כשאנחנו עוטים מסכות, לעיתים קרובות קורה שהמסכה שלנו עומדת מול המסכה של האחר. כך אנחנו מפספסים חיבור אנושי ומזוקק עם הזולת.

כשאנחנו מסירים את השכבות הלא נחוצות המסתירות את ה"אני" שלנו, אנחנו מתחילים ליצור אפשרות לפתיחות ואינטימיות בריאה. כך אנחנו אותנטיים, ייחודיים ומלאי נשמה. כך איננו מוגבלים על ידי סיפורים ושכבות ואיננו מוגדרים על ידי אירועי חיים, נסיבות או אנשים אחרים. במקום הזה אנחנו מה שאנחנו, היכן שנמצא השקט הנפשי והקבלה של מי שאנחנו באמת ושל כל אותן המסכות שהצטרפו עם הזמן.

לסיכום:

אדם יכול להמעיט ולהסתפק בצרכים הישרדותיים וקיומיים כמו אוכל, שתייה, שינה ותענוגות העולם. אך דבר אחד הוא לעולם לא ירשה לעצמו להפסיד, וזה מילוי הצרכים הנפשיים שלו. כשחוסכים מאדם צורך בסיסי שנותן לו את האפשרות לחיות ואת הסיבה לחיות, הוא נכנס למלחמת קיום ולמצב של הישרדות. הוא יעשה הכול להשיג את מבוקשו, השאלה תהיה רק באיזו דרך. כשחסרים לו הכלים המתאימים להשיג את מבוקשו בצורה בוגרת, הוא יעשה את זה בצורה פחות בוגרת ואפילו ילדותית. לעיתים אנשים יכולים להכניס את עצמם לסיכונים של ממש בכל מיני צורות על מנת להשיג את מה שהם חייבים כדי לשרוד.

זהו אחד המניעים לשימוש בפרסונות ובו נעוץ גם הפתרון. אם נשכיל להבין ולהפנים שהתנהגות שלילית מעידה על קושי, על חוסר רגשי ומילוי נפשי, הפוקוס שלנו יהיה מכוון וממוקד פנימה אל תוך הקולות של עמנו ופחות נצטרך להשתמש במיקוד חיצוני מוסווה. כך נוכל לגרום לעצמנו לרצות להתנהג אחרת על ידי מילוי הצורך הפנימי והתמקדות בדרך של כנות ויושר.

חשוב לציין כי לא כל "מסכה" מעידה על אדם דו- פרצופי, ולא כל פרסונה משמשת כאמצעי להסתרת ההתנהגות שלילית. התנהגויות נובעות בין היתר מתפיסת העולם של כל אדם כלפי אחרים, מאופי הפרשנות ודרך החשיבה שלו על אנשים ומצבים.

רוב רובם של בני האדם מצליחים לחיות בשלום עם מסכות חייהם. עלינו רק לעורר את הנושא ולהזכיר לכולנו את החשיבות לדייק את מיתרי הלב ולזקק את חוש השמיעה לקולות הפנימיים המהדהדים בנו. ככל שנצליח לשמור על האיזון בין הצורך להכרח, בין הרצוי למצוי, ניטיב ונשפר לעצמנו את איכות החיים האישיים והחברתיים.

לא משנה כמה מסכות נעטה על עצמנו, רק הפנים האמיתיות יביאו לנו את השלווה.

מתלבטים, מתחבטים? היום אין צורך להישאר בספק. יש מענים לשאלות ולצרכים! כנסו >>