השבוע מתארח בתכנית "המבדיל" אצל זלמן שטוב, שימי גשייד מנכ"ל ארגון רחשי לב, המפעיל מערך ענק על מנת לטפל בחולי סרטן, כדי לשוחח על הדרך מההתנדבות הראשונה ועד היום.
גשייד מספר על הפעם הראשונה שהלך עם אביו לביה"ח, כעבור דקות מועטות הוא ברח החוצה, התמונות שראה היו גדולות עליו. אביו שהגיע כעבור כמה שעות חזרה ניסה לשמוע איך עבר עליו יומו, וכששמע שבנו לא יכול - רגיש מידי, אמר לו שעבודה כזאת זקוקה לרגישות, ומעתה בכל יום יוסיף דק' מספר, "וכיום", אומר גשייד, "קשה להוציא אותי מביה"ח".
בשנים האחרונות עם כל ההבנה על מה שקורה מאחורי המחלה, לא נדיר שאנשים ירגישו שגם אם יקירם לצערנו נפטר, לפחות בזמן שהיה חולה הייתה תמיד שמחה סביבו, היו טיולים ובסך הכללי הילד חי בכיף כמה שהיה ניתן, ובמילים אחרות כמו שאומר גשייד: "התפקיד של הרופאים להוציא את המחלה מהילד, והתפקיד שלנו להוציא את הילד מהמחלה".
בשנים האחרונות ארגון רחשי לב הופך מארגון המתעסק רק בהוויה המשמחת ובחיזוק המשפחה, למערך של ידע רפואי נרחב שבו ההורים יכולים להשתמש על מנת להבין מה יהיה הטיפול המדוייק בשביל הילד שלהם.
אחת מהדילמות הקשות בארגונים שעוסקים בחיי אדם היא בעיית ה'מי', כלומר מיהו האדם הנכון שעליו נשים את הכסף, כיוון שהכסף מוגבל והחולים פחות, מישהו מקבל ומישהו לא. גשייד אומר שלפני כל החלטה, שכמובן איננה מוחלטת על ידי בן אדם אחד, ישנן ישיבות צוות, התייעצויות עם רופאים עד להחלטה ברורה. "ועדיין זה קשה מאוד".
את 'אמבולנס החלומות' הגה גשייד כשהלך פעם לבית החולים עם אמבולנס, וכך, לפני שעזבו ביקש מהנהג לתת לו לשכב מאחורה, כשהוא מנסה להכנס אל תוך ראשו של הילד שנוסע עכשיו לבית החולים לטיפול נוסף ומה שהוא רואה הוא תקרה עצובה של אמבולנס. הוא שוכב ומהרהר במסך הגדול שיהיה על התקרה, בו יוכל הילד לראות סרט, או אפילו את נתיב הנסיעה בחוץ. בצד יהיו משקאות טעימים, ואורות נוצצים יופעלו בהנף יד בכל מרחב האמבולנס. זוהי דוגמה נוספת לתהליך שעברו הארגונים, ועל מחשבה מאחורי המחשבה הרגילה.