תחרותיות בכיתה: הרסני או מועיל?

פרמטר המדידה היחיד לערכם של אנשים הולך ונבחן על-פי גודל הצלחתם. גישה זו, חדרה גם אלינו, ואנו, מבלי משים, מגדלים דור של ילדים השואפים להיות "המצטיין של הכיתה", "השפיץ של הישיבה", או "הבת הכי צדיקה או צנועה בסמינר (עם כל הצניעות שבכך..) ". אם לאו, הם שייכים ל "סוג ב' ", במקרה הטוב.

מה פסול בגישה זו? כיצד תבדקו אם גם אתם "נגועים" בגישה התחרותית?

עם תחילת שנת הלימודים זהו בדיוק הזמן לבדוק את השלכותיה של התחרותיות על הילדים.

אנו שומעים על לא מעט ילדים שחייבים להיות תמיד הראשונים בכל, אפילו בתור לנטילת ידיים בבית- הספר. הם גם מרגישים שהם חייבים תמיד להצליח, כך שאם הדברים לא מתבצעים כרצונם, כגון: שהציור לא יצא בדיוק כפי שתכננו, הם עלולים להתפרץ. במקרים אחרים הם עלולים להמנע מהתמודדויות בהם הם מעריכים שיפסידו. למשל, סירוב מוחלט למשחקים שבהם ניתן לצאת מנוצחים.

נצייר תמונת מצב שבו הבת שבה לה מביה"ס, בצהרי- יום, ובידה תוצאות המבחן בחשבון. האם, האוהבת, מחייכת לשמע הציון 90 , אך לא מצליחה לבלוע את סקרנותה, ושואלת, "נו, וכמה קבלה רבקי? מה, 94? וכמה קבלה שירה, 99? מה את אומרת..?! ".היא איננה צריכה להוסיף את המשפט, "אז למה הן קבלו יותר ממך? "המסר מהדהד בחלל האויר, במלוא עוצמתו.

הוא מצטרף לשורה של מסרים סמויים יחד עם גלויים, המשודרים בבית, על-ידי ההורים, ואינם מותירים ברירה אחרת, אלא "להתחרות עד הנשימה האחרונה", כפי שהפיתגם אומר, כדי לרצות ולהשביע את רצון הסובבים.

זאת ועוד הינם תוצר של התפיסה התחרותית שמייצרת מודל של מושלמות, הישגיות, הצלחה ועושר. אנשים תחרותיים שמים את כל מאוויהם להגיע לראש הפיסגה. הם זונחים הצידה כל ערך של עמל ויגיעה, שמהווים את עצם התהליך, ונוטים להיות ממוקדי-תוצאה. כך ניתן למצוא אנשים שמנסים למצוא דרכים קלות להתעשר , בראותם כי לשכן דירת –פאר, ולחבר –שני רכבים, והם חייבים ,כמובן, לעמוד בקצב .., או כאלה שמנסים להתעטר בתואר כמו, "הרב הגאון והצדיק ", וכד' מבלי לעבור כברת- דרך כדי להיות ראויים לו.

נשאלת השאלה, וכי מה כל-כך גרוע בלרצות להיות "מספר 1"?

"הכל או לא כלום"

כשהעולם נדמה כמרתון, שבו "התחרותיות תנגוס בך, אם תמשיך לרוץ, ותבלע אותך, אם תשאר לעמוד", נותרות בפני האדם שתי ברירות: או "הכל", או "לא כלום", ללא שביל אמצע.

אם כל המטרה היא להגיע ל"טופ", הרי שלא יפלא, איפה, שאנשים נוטים לבחור באחת משתי הקצוות- להגיע אל פסגת השאיפות, או להרים ידיים, מחשש שלא יצליחו להמריא אל אותה נקודת הישג, ואז- אבוי, התוצאה תהיה כואבת.

סיפר לי,פעם, קרוב משפחה בעל מוח מבריק וכישרון עצום, שבלכתו ללמוד באחת המכללות הנחשבות בארץ, שהחלק הקשה ביותר לעיכול, שגרם לו תסכול לא מעט, היה לגלות סביבו עוד מוחות מבריקים, לא פחות משלו, ואף יותר, וכך הצטרך להכניס את עצמו למירוץ אכזרי שנתן לו להבין, ש"כאשר שני אנשים רוכבים על סוס, אחד מהם מוכרח לרכוב מאחור"...

לעומת זאת, המכירים אתם את התלמידים אשר הוריהם ומוריהם לא מפסיקים להעיד עליהם, כי יש להם פוטנציאל גדול וכישורים מדהימים, אולם הם, משום מה, "מעדיפים" להימנות על קבוצת התלמידים ה"עצלנים", ולהפנות לבם לעיסוקים אחרים בזמן השיעור, מבלי להשקיע כלל ?!

הם מאלה שמביטים מלמטה לעבר ראש הסולם, ובוחרים שלא לטפס עליו כלל. הם חרדים מלכתחילה, מכל כישלון אפשרי. כל עוד הם אינם בטוחים במאת-האחוזים שהם יצליחו לנסוק אל נקודת השיא, כל התהליך נראה להם חסר תועלת לחלוטין.

יש ושתי הקצוות שעליהן דברנו, חוברות להן גם יחד. שמעתי ממטפלת ומחנכת גדולה, שבכל פעם שמגיעים אליה סיפורים של הורים דומעים, הפותחים בנוסח הבא, "הוא היה התלמיד הכי מוכשר, הכי מצטיין, הכי מוצלח בכיתה והכי הכי..." היא כבר יודעת להשלים את המשפט בעצמה: " עד שיום אחד הכל התרסק. הוא התייאש, הפסיק להשקיע, והיום הוא ברחוב..."

זה התלמיד שהיה התקווה ל"גאוות-יחידה" ול"תפארת מולידיו", והעמיד לעצמו רף גבוה של ציפיות מהישגיו הלימודיים, היה מלווה בלחץ מטורף להמשיך ולשמר את הסטטוס שלו לאורך זמן. הוא לא רצה, חלילה, לאכזב את הוריו, מחנכיו ויותר מכל- את עצמו. אך בסופו של דבר, נאלץ לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפס, לא צלח את הירידה, ונאלץ לנחות נחיתת - חרום מבלי לדעת כיצד לקום, ולהתאושש מהאכזבה המרה והקשה של טעם הכישלון.

תחרותיות- אנטי-יהדות

כפי שציינו בראשית דברינו, ביסודה של התפיסה התחרותית מונחת ההשקפה, כי אדם הוא בעל ערך בעיני אחרים ובעיני עצמו, אך ורק על-פי קנה מידה של הצלחה, כישרון, יופי וכד', ועל כן, עליו לעשות הכל כדי להגיע לרום המעלה, מעין גישה שמזכירה גם את תרבות יון.

מעיון במקורותינו אנו למדים, לעומת זאת, שלא ניתן למדוד שום אדם באמצעות הישגיו, אלא כל מעלתו ויחודיותו טמונה בכמות המשאבים והכוחות שהוא מוציא לפועל בדרך אל היעד, גם אם לא יגיע אליו.
נצטט כאן את דברי הגמרא, הממחישים לנו את התובנה האמיתית, בענין המעמדות והתחרות :

מסופר על ר' יוסף, בנו של ר' יהושוע, שנשאל ע"י אביו, כאשר חזר מעולמות עליונים, במהלך גסיסתו, מה ראה שם. ענה לו, "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה". אמר לו על כך אביו, "עולם ברור ראית!"

בא ר' יוסף שזכה לבקר בעולמות עליונים והביא מסר לאנושות, שהעולם בו אנו חיים הוא עולם הפוך ! דהיינו, ישנם אנשים רבים מסביבנו שנראה לנו שהכבוד מונח אצלם. כאלה, שאנו מסוגלים, אם להודות על האמת, להביט בהם,לעתים, בקנאה, אך הם אינם אלא בבחינת, "הנסיך היורש". הם לא עשו שום צעד אמיתי בחייהם, ולכן, נמצאים בעיני הבורא בתחתית המדרגה. לעומת זאת, אנשים שנראים בעינינו בזה העולם פשוטי-עם שלא השיגו שום מעמד נעלה, ולא בלטו בשום הצלחה מיוחדת, נמצאים בראשית הסולם ממבט שמימי, בגלל העמל והיגיעה שהשקיעו , תוך עמידה בנסיונות.

על כך באה התגובה של ר' יהושע -"עולם ברור ראית", כלומר, המציאות החיצונית שאנו רואים כאן, היא היא המציאות ההפוכה !

כשמדובר בילדינו, למרבה האבסורד, התפיסה המעוותת עליה דברנו, איננה פוסחת על ספרים חינוכיים רבים המתמקדים בסיפורי- צדיקים, שכל מטרתם לבנות את הילד ולנטוע בנפשו הרכה מידות טובות ויראת-שמים. אולם, למעשה, מציגים לילד מודל של מושלמות, שאותו מצפים שיחקה. וכך ניתן למצוא בספרים מסוג זה, לשון כתיבה, כגון:" כבר משחר ילדותו, הצטיין הצדיק בהתמדתו הגדולה בלימוד התורה ובמעשיו האציליים.." וכו', ונותנים את התחושה שפשוט "נולדים עם זה".

יחד עם זאת, משום מה, משמיטים מהרשימה את כל סעיפי ההתמודדות, הנסיונות הקשים, הזיעה והמאמץ שהשקיע הצדיק בדרך למדרגתו הגבוהה. ואז עלולות להיות שתי תוצאות- האחת, שהילד יילחץ מתוך רצון להעפיל למדרגת הצדיק, ויהיה מתוסכל אם לא יצליח, או ש"יוותר על הרעיון" מלכתחילה, כי הוא יבין שהצדיק ההוא, הינו מזן אחר ,חסר יצרים, והוא לעומתו, חסר סיכוי..

___________________________________

איך תזהו גישה תחרותית בכתב היד:

תחילה, חפשו סימני שאפתנות- לחץ כתיבה חזק, אזור עילי של הכתב גבוה (אזור השאיפות), קצב כתיבה מהיר, לעתים מהלך שורה עולה (גם בחתימה),אזור אמצעי רחב בכתב, ועוד. כמו כן- סימני כוח רצון- קווי כתב בטוחים ומוצקים, לחץ עקבי, זוית הכתב ימנית או ישרה, צורות זוויתיות, מהלך שורה ישר ועוד.

יחד עם סימנים אלו בודקים סימנים המעידים על אגו ורצון לבלוט- כתב גדול, נפוח, בעל צורות מוגזמות, אזור אמצעי מפותח ובולט בכתב, אותיות בולטות-כגון אות ראשונה גדולה בראש מילה, (ישנם אנשים תחרותיים שאצלם האגו פגוע, ואז הסימנים ישתנו בהתאם), חתימה גדולה מהטקסט.

הערה: יתכנו הרכבים שונים של סימנים, מאחר שאין כמובן, אדם תחרותי אחד הזהה לרעהו.

כיצד נצליח לחנך את ילדינו לגישה נטולת-השוואות?

התשובה היא, שאיננו חייבים להצליח. אולם, עלינו לעשות צעד. נתחיל למקד אותם בתהליך העשייה שלהם. על ציור שהבן מציג לנו, נאמר," אנו רואים שנהנית מאד לצייר, השתמשת בהרבה צבעים", וכו', במקום לומר, "זה הציור הכי יפה שציירת אי פעם! " ( אמירה שכזו תלחיץ אתו להגיע לפחות לאותה רמת ביצוע להבא) כמו כן, במקום לומר לבת, " אין כמוך צדיקה ! "(אמירה מאד מחייבת שקשה להכיל!) נאמר לה, "רואים שנהנית לעזור, או "שהתגברת והתגייסת לעזרה, למרות שלא היה לך קל ".
באופן כזה נוכל לסייע לילדנו להעריך את עצמם, וניטע בהם את הכוח להתמודד מול כישלונותיהם.

כמובן, שתחילה עלינו לעשות עבודה עם עצמינו, ולהפנים היטב, שכל אחד מאתנו יחיד מיוחד. כפי שאומר הבעש"ט, "היכן שנמצא האדם, שם נמצא תיקונו". כלומר, התיקון הוא דוקא עם אותם נתוני יסוד שקבלנו עם רדת נשמתנו לעולם. אם כן, אין לנו צורך בכלים שיש לאחר, וממילא אין לנו כל מקום להשוואה לאחרים. כעת, "המשוואה" היא פשוטה.

הכותבת היא תמר פינקלשטיין- גרפולוגית מוסמכת
מטעם האגודה לגרפולוגיה מדעית בישראל
Tamarf.grapho@gmail.com