בעתות משבר ומלחמה, כמו אצלנו בישראל בימים אלו ממש, כאשר אומות עומדות בפתחה או במהלכה של מלחמה גורלית לקיומן, מילותיהם של מנהיגים הופכות לכלי רב עוצמה. העם כולו צמא לשמוע מה יש למנהיג לומר ועל כל מילה ומילה יש רבים שידונו ויסיקו מסקנות, פעמים שמרחיקות לכת, בנוגע למידת השליטה של המנהיג במצב והסיכויים לנצח במלחמה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
נאומי מלחמה היסטוריים לא רק שיקפו את רוח התקופה, אלא גם עיצבו אותה, הפיחו תקווה בלבבות מיואשים, חישלו את רוח הלחימה והניעו המונים לפעולה. אך נאום לא נוצר מעצמו, מאחורי כל נאום מלחמה גדול עומד מנהיג שהבין את כוחן של המילים ואת יכולתן להפוך לנשק אסטרטגי בשדה הקרב הפסיכולוגי ובעזרת כריזמה נכונה והכרת נפש האדם, הצליח להפיח רוח חיים במילות הנאום.
ננסה לסקור בשורות שלפנינו נאומי מלחמה מכוננים שנשאו מנהיגים בפני עמם ברגעים קריטיים בהיסטוריה האנושית - מן העת העתיקה ועד העת החדשה - וננסה להבין מה סוד עוצמתם. ננסה גם לנתח את מבנהו של נאום מלחמה מוצלח לאור מחקרים בתחום הרטוריקה והפסיכולוגיה, ונעמוד על המרכיבים הרגשיים והשכליים ההופכים נאום לקריאת קרב בלתי נשכחת. נאומים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי, ולא רק שיקפו את המציאות הקשה של זמנם, אלא גם סימנו נקודות מפנה היסטוריות והפכו לסמלים תרבותיים בעלי משמעות עמוקה.
כהן משוח מלחמה
ראשית יש להזכיר כי לנו היהודים ישנה דמות שיוחדה לשם כך ואף זכתה למעמד של כבוד - כהן משוח מלחמה. תפקידו של כהן משוח מלחמה היה לחזק את ידי העם, והסיבה שבחרו בכהן ומשחוהו לשם כך "מפני שהאדם נשמע יותר כשהוא נכבד ציותה התורה להיות הממונה לחזק בדברים טובים מן הכהנים שהם מבחר העם", (ספר החינוך מצווה תקכו). ישנה מחלוקת האם יש למנות כהן משוח מלחמה בכל מלחמה או רק במלחמת הרשות, דעת הרמב"ם היא שבכל מלחמה, בין במלחמת מצווה ובין במלחמת רשות, יש למנות כהן משוח מלחמה (רמב"ם שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ז', הלכה א').
בתורה אף מוזכר הנאום שנשא הכהן:
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם".
ובסיום דבריו היו שוטרי העם מוסיפים ושואלים את היוצאים לקרב את השאלות הידועות:
"מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם".
וכך, עם הכנה רוחנית ודברי חיזוק היו יוצאים בני ישראל אל המלחמה ונושעים בה'.
נאום ההספד של פריקלס באתונה: תהילת הדמוקרטיה בצל המלחמה
מימי קדם לא נותרו לנו נאומים רבים, מטבע הדברים לא תמיד היו הנאומים נכתבים שכן נישאו לפעמים רגעים ספורים לפני הקרב ובאופן ספונטני. אך אחד הנאומים הצבאיים הראשונים שנשתמר בכל זאת ואף נכנס לפנתיאון ההיסטוריה הוא נאום ההספד של המצביא היווני הנודע פריקלס, שנישא בשנת 431 לפנה"ס באתונה העתיקה.
היה זה בעיצומה של השנה הראשונה למלחמה הפלופונסית, כאשר העיר אתונה התאבלה על חלליה בקרבות. על פי המנהג האתונאי, נערך טקס הלוויה ממלכתי לחללי המלחמה, ובמהלכו התבקש המדינאי פריקלס לשאת דברים לזכר הנופלים. פריקלס ניצב מול קהל שהיה אבל מצד אחד אך גם כן לוחמני, ובנאומו לא הסתפק רק בשבח המתים – הוא ניצל את ההזדמנות להלל את ערכי העיר אתונה ודמוקרטיית העם שלה. הוא נשא דברים נלהבים בשבח אבות העיר והנופלים, והעלה על נס את ייחודה של אתונה: שוויון בפני החוק, חירות הפרט, פתיחות לזרים ויחד עם זאת פטריוטיות והקרבה ללא סייג למען המולדת. בנאומו ששם דגש על "גדולתה של אתונה" ועל החירות שהיא מעניקה לבניה, כשפריקלס קושר בין קורבנם של החללים לבין ערכי העיר: "המאושר הוא החופשי, והחופשי הוא האמיץ" – אמר, וקרא לחיים באומץ וללא מורא נוכח סכנות המלחמה.
אתונה הייתה אז בעיצומו של עימות גורלי בספרטה, ותושביה חשו גם צער על אובדנם וגם דאגה לעתיד. פריקלס הבין שעליו לרומם את רוח העם. הוא דיבר בשפה נשגבת (כפי שתועד על-ידי ההיסטוריון תוקידידס), והנאום נהיה ליצירה שמגלמת את האידאולוגיה האתונאית בראשית המלחמה הפלופונסית. במילים מלאות גאווה, הוא הזכיר לקהל שאתונה הדמוקרטית שונה מיריבותיה – חברה פתוחה וצודקת, שבה האזרח הפשוט חופשי ועם זאת נכון לשאת בכל עול ההגנה בעת צורך. במקום למנות ניצחונות עבר צבאיים, פריקלס התמקד ברוח העיר ובמה שהופך אותה ראויה להגנה. בכך הפך את זכר הנופלים למקור השראה לחיים: על החיים לתת את אותה מידה של מסירות שהמתים נתנו במותם למען אתונה.
נאומו של פריקלס – כפי שתועד – הצליח לחזק את הגאווה והנחישות בקרב שומעיו. הוא תואר כהספד שהוא למעשה "שבח לאתונה עצמה... נאום המהלל את הישגי העיר, שנועד לעורר את רוח המדינה הנמצאת בעיצומה של מלחמה". ואכן, לאורך דורות שימש נאום זה כמופת רטורי; הוא מהדהד עד ימינו כנאום המעצב נרטיב לאומי בזמן משבר. דורות מאוחרים יותר אף השוו אותו לנאום גטיסברג של לינקולן (עליו נכתוב בהמשך), כנאום שבו מנהיג מעצב משמעות עמוקה לקורבנם של הנופלים.
אך למרות עוצמתו הרטורית, בטווח הקצר אתונה לא נחלה ניצחונות מכריעים. להיפך – כבר בשנה שלאחר מכן פרצה בעיר מגפה קטלנית (430 לפנה"ס), שהרגה שליש מהאוכלוסייה, ובתוכם את פריקלס עצמו. בטווח הארוך, המלחמה הסתיימה בתבוסה קשה: בשנת 404 לפנה"ס נכבשה אתונה בידי ספרטה, לאחר מצור ימי כבד ובסיוע פרסי. אף על פי כן, נאומו של פריקלס נחרת בזיכרון ההיסטורי לא בזכות השפעתו המיידית על תוצאות הקרב, אלא בזכות עוצמתו הרעיונית – הוא הפך לסמל הרוח הדמוקרטית של אתונה ולמסמך אידאולוגי נעלה. תוקידידס, שהביא את הנאום בספרו, לא הציג אותו ככלי תעמולה צבאי אלא כעיצוב רטורי של ערכי התרבות האתונאית – חירות, שוויון, והקרבה למען הכלל.
וינסטון צ'רצ'יל: קולו של האומץ הבריטי
"דם, יזע ודמעות"
ב-13 במאי 1940, כאשר גרמניה הנאצית הייתה בתנופת ניצחון באירופה, נשא וינסטון צ'רצ'יל את נאומו הראשון כראש ממשלת בריטניה בפני בית הנבחרים. בעוד הגרמנים מגרשים את בעלות הברית מנורווגיה ופותחים במתקפה אדירה על הולנד, בלגיה, לוקסמבורג וצרפת, צ'רצ'יל לא הסתיר את חומרת המצב מהעם הבריטי. במקום להבטיח ניצחון קל, הוא הציע: "לא אוכל להציע אלא דם, יזע ודמעות".
בנאומו הישיר והבלתי מתפשר, צ'רצ'יל הגדיר את מדיניותו במילים חדות: "להילחם בים, ביבשה ובאוויר, בכל כוחנו ובכל העוצמה שהאל יכול להעניק לנו; לצאת לקרב נגד עריצות מפלצתית, שלא הייתה איומה ממנה ברשימות האפלות והאיומות של פשעי האנושות". כאשר נשאל על מטרתו, ענה במילה אחת: "ניצחון; ניצחון בכל מחיר, ניצחון חרף כל האימה, ניצחון, לא משנה כמה ארוכה וקשה תהיה הדרך, שכן ללא ניצחון, אין הישרדות".
"נילחם בחופים"
בנאום מפורסם נוסף שנשא ב-4 ביוני 1940, לאחר פינוי דנקרק, הבטיח צ'רצ'יל לעם הבריטי: "אנחנו נילחם בצרפת... אנחנו נילחם בימים... אנחנו נילחם בביטחון גובר ובכוח גדול באוויר אנחנו נגן על האי שלנו. אנחנו נילחם בחופים. אנחנו נילחם בשדות התעופה. אנחנו נילחם בשדות. אנחנו נילחם בהרים לעולם לא ניכנע!". נאום זה, שהפך לסמל ההתנגדות הבריטית לנאציזם, נחשב לשווה ערך לכמה דיביזיות צבאיות בהשפעתו על המורל.
ב-20 באוגוסט 1940, בעיצומו של הקרב על בריטניה, נשא צ'רצ'יל נאום נוסף בו הילל את טייסי חיל האוויר הבריטי במילים שהפכו לנצחיות: "מעולם בשדה עימותי האנוש לא חבו רבים כל כך, למעטים כל כך". נאומיו של צ'רצ'יל הצליחו למשוך אחריו את העם הבריטי ולהפיח בו תקווה במלחמה הקשה מול מדינות הציר ושמשו מודל למנהיגים רבים אחריו.
אברהם לינקולן: נאום גטיסברג
בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקאית, ב-19 בנובמבר 1863, נשא הנשיא אברהם לינקולן נאום קצר אך רב עוצמה בטקס שנערך בבית הקברות הלאומי לחיילים בגטיסברג, פנסילבניה. למרות שנמשך רק כשתי דקות וכלל פחות מ-300 מילים, נאום גטיסברג נחשב לאחד הנאומים הגדולים בהיסטוריה האמריקאית.
לינקולן דיבר על מטרות המלחמה, ובראשן שוויון לכל האזרחים, והגדיר את מלחמת האזרחים כ"לידה חדשה של חירות" שתביא שוויון אמיתי לכל אזרחי ארצות הברית. הוא הדגיש את עקרונות השוויון האנושי שעוגנו בהכרזת העצמאות של ארצות הברית, וקבע כי המאבק בוחן את יכולתה של כל אומה "שהוגה בחירות, ומוקדשת לטענה שכל בני האדם נבראו שווים" להתקיים לאורך זמן.
בסיום נאומו, אמר לינקולן את המשפט שהפך לבסיס הדמוקרטיה האמריקאית: "שלטון על העם, בידי העם, למען העם, לא יאבד מן הארץ". למרות שבזמן אמת לא זכה הנאום להערכה רבה, ואחד העיתונים אף כינה אותו "מטופש, שטחי ונדוש", הוא נכלל עד היום בספרי הלימוד בספרות והיסטוריה ונחשב לנאום החשוב ביותר שנשא נשיא אמריקאי.
פרנקלין דלאנו רוזוולט: קריאה לאומה האמריקאית
נאום הקלון (Infamy)
ב-8 בדצמבר 1941, יום לאחר ההתקפה היפנית על פרל הארבור, נשא נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט נאום היסטורי בפני שני בתי הקונגרס. הנאום, שנודע גם בכינוי "נאום הקלון", פתח במילים שנחרטו בזיכרון האמריקאי: "אתמול, 7 בדצמבר 1941 – תאריך שייזכר לקלון – הותקפה ארצות הברית של אמריקה בפתאומיות ובמכוון על ידי כוחות ים ואוויר של הקיסרות היפנית".
רוזוולט תיאר בפירוט את ההתקפה היפנית ואת הנזק שנגרם לכוחות הצי והצבא האמריקניים, וציין כי "חיים אמריקניים רבים מאד אבדו". הוא סקר את המתקפה היפנית הרחבה באזור האוקיינוס השקט, שכללה התקפות על מלאיה, הונג קונג, גואם, הפיליפינים, האי וייק והאי מידווי.
בסיום נאומו, ביקש רוזוולט מהקונגרס להכריז מלחמה על יפן, ובכך הכניס רשמית את ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. הוא הבטיח לאמריקאים: "ארוכה ככל שתהיה התאוששותנו מהתקפה בכוונה-תחילה זו, העם האמריקני בעוצמתו הצודקת יתקדם ויגיע עד לניצחון המוחלט". תוצאות ההתערבות של ארה"ב במלחמת העולם השנייה ידועות, היא הובילה לניצחון ולכניעה של הצבא הגרמני האיום של אותה העת.
שארל דה גול: נאום 18 ביוני
כמעט שנה קודם לנאומו של רוזוולט, ב-18 ביוני 1940, בעקבות תבוסת צרפת במערכה על צרפת במלחמת העולם השנייה, נשא שארל דה גול נאום היסטורי ברשת ה-BBC מלונדון. בנאומו הכריז דה גול כי על אף התבוסה, אין בכוונתו להיכנע, ובכוונתו להמשיך את המאבק עד לניצחון הסופי על הנאצים.
דה גול פנה אל העם הצרפתי והסביר כי למרות שהגנרלים הצרפתים הרכיבו ממשלה שפתחה במו"מ עם האויב, המלחמה טרם הוכרעה. הוא הודה שהכוחות המכניים הגרמניים הציפו את צרפת ביבשה ובאוויר, אך שאל: "האמנם בכך נאמרה כבר המילה האחרונה? האמנם פסה כל תקווה והתבוסה היא מוחלטת?".
נאום זה היווה השראה ללוחמי הרזיסטאנס בצרפת הכבושה וללוחמי צרפת החופשית מחוץ לצרפת. הוא סימל את תחילתה של תנועת ההתנגדות הצרפתית ואת סירובו של חלק מהעם הצרפתי להשלים עם הכיבוש הנאצי.
גולדה מאיר: נאום מלחמת יום הכיפורים
גם ארצנו הקטנה לא חסרה מלחמות, ומשם גם נאומים. ב-16 באוקטובר 1973, במהלך מלחמת יום הכיפורים, נשאה ראש הממשלה גולדה מאיר נאום במליאת הכנסת. היא פתחה במילים: "מאז יום הכיפורים זה 11 ימים, הננו עומדים במלחמה אכזרית. המלחמה נכפתה עלינו בשתי חזיתות בעת ובעונה אחת".
מאיר תיארה את בחירת האויב לתקוף ביום הכיפורים כ"בורות ורשעות כאחת", וציינה את "החיזיון המופלא והמרגש" של אלפי בחורים יוצאים בשקט מבתי-הכנסת, עטופים בטליתותיהם, וכעבור שעה קלה יוצאים עם תרמילי חיילים על כתפם. היא הדגישה כי "לוחמינו נלחמו כאריות" וכי "המתקיפה הנפשעת נבלמה", אך הודתה שהמלחמה עודנה בעיצומה.
בנאומה, התייחסה מאיר גם למשפחות השכולות: "מאות מבין המשפחות שיקיריהן יצאו להגן על העם וארצו קיבלו את הבשורה האיומה שהבן, הבעל, האב או האח לא ישוב עוד. אין לי אומץ לב לנסות לנחם. רק אחזור על האמת שלנו: כולם בנים של כולנו. הכאב הוא של כולנו". היא גם הבטיחה: "לא נקבל הסכם של הפסקת-אש מבלי שיכלול החלפת כל שבויינו".
דוד בן-גוריון: על טוטליות המלחמה
דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, הבין היטב את אופייה הטוטלי של המלחמה המודרנית. בנאום שנשא, הדגיש: "המלחמה בימינו היא מלחמת-עמים ומלחמה טוטאלית. אין איש ואישה, אין זקן וילד חופשיים מפגיעת המלחמה".
בן-גוריון הסביר כי המלחמה היא טוטלית לא רק מבחינה פסיבית, מבחינת הסובלים, אלא בעיקר מבחינה אקטיבית, מבחינת הכוח המכריע במלחמה. הוא הדגיש כי "מכריע לא רק כוחו של הצבא, אלא עוצמתו הכוללת של העם במלואו. עוצמתו המשקית, הכספית, המקצועית-הטכנית, המדעית והארגונית – ועל הכול חוסנו המוסרי-הנפשי".
בן-גוריון סיכם את תפיסתו במילים: "קובע לא הצבא, ולו גם הצבא המאומן והמצויד ביותר. קובע העם כולו, על יכולתו החומרית ועל הרוח המפעמת בתוכו, כפי שראינו במלחמת העולם השנייה ובמלחמתנו אנו... לא רק צה"ל בלבד יעמוד במבחן העליון אלא כולנו, כל העם הזה השוכן בציון, על כל חוגיו, תאיו ופלגותיו, הוותיקים והחדשים".
אז מה המתכון לנאום טוב?
לאחר המסע ההיסטורי בין נאומים שונים, עולה השאלה – האם יש מכנה משותף למילים שמצליחות להרים אומה ממעמקי הפחד להרי הגבורה? חוקרי רטוריקה, פסיכולוגיה והיסטוריה בחנו את הנושא, ומצאו כמה מאפיינים עקביים החוזרים בנאומים המוצלחים בזמני מלחמה.
המרכיב הראשון - מבנה הנאום
ראשית, מבנה הנאום מתגלה כבעל חשיבות קריטית. רבים מהנאומים הגדולים בנויים באופן דומה למדי: הם פותחים בכניסה ישירה לנושא ובזיהוי רגע המשבר (אין מריחת זמן – הקהל במתח והמנהיג מיד מכריז מה קרה ולמה כולם כאן); לאחר מכן בא תיאור כן של הסכנה והאתגר – המנהיג מציג את האיום באופן שלא מטשטש את חומרתו, אך גם ממקד אותו (למשל רוזוולט הסביר שהותקפנו ו"שחירות חיי האומה" מוטלים על הכף, צ'רצ'יל הודה ש"פלישה ייתכן שתתרגש עלינו" וכן הלאה); משם עובר הנאום להצגת הפתרון או הדרך קדימה – המנהיג מצייר לקהל מה הפעולה שיש לנקוט (להילחם ללא רתיעה, להתגייס, להתמיד באמונה או להקריב קורבנות); לאחר מכן בא שלב של השראה ואמונה בעתיד – התיאור של הניצחון האפשרי, של העולם הטוב יותר שיבוא אם נעמוד איתן (כך עשה צ'רצ'יל כשהבטיח ש"אם נעמוד, גם אירופה כולה תשוחרר", ורוזוולט אמר "נגיע לניצחון בלתי נמנע בעזרת האל"); ולבסוף, קריאה לפעולה ברורה – בין אם זו קריאה פיזית (כמו "התנדבו לצבא!" או "הצטרפו למאמץ המלחמה!") או מורלית ("אל תיכנעו! האמינו! עמדו איתנים!"). מבנה חמשת השלבים הזה – הידועים כ'מודל מונרו' – בלט במיוחד בנאומו של רוזוולט, אך במידה רבה קיים בכל נאום מלחמה מוצלח: הוא לוקח את המאזינים במסלול פסיכולוגי מתוכנן – מהלם או בלבול ראשוני, דרך הבנה מה צריכים לעשות, ועד תחושת מטרה ואופטימיות זהירה.
המרכיב השני - הטון וסגנון הדברים
שנית, הטון והסגנון משחקים תפקיד לא פחות חשוב מהתוכן. מחקרים מצאו כי מנהיגים בעת משבר משלבים שלושה סוגי פנייה רטורית – מה שאריסטו כינה אתוס, פתוס ולוגוס:
- אתוס (אמינות) – המנהיג מקרין סמכות מוסרית וביטחון, אך גם כנות. למשל, צ'רצ'יל לא הבטיח הבטחות שווא אלא דיבר אמת על "דם, יזע ודמעות" – ובכך ביסס אמון. מנהיג שנואם במלחמה חייב לשדר "אני מוביל אתכם ואפשר לסמוך עליי" – בין אם על ידי עברו, או הקרבתו האישית (יש מנהיגים המספרים בנאומיהם על אובדן אישי במלחמה, מה שמחבר אותם רגשית לקהל, דבר שמצוי בין היתר בנאומי נתניהו בכך שהוא מזכיר את אחיו יוני נתניהו שנרצח במהלך מבצע אנטבה).
- פתוס (רגש) – נאום מלחמה אפקטיבי נוגע ברגשות העזים ביותר: פחד, כאב, כעס, גאווה, תקווה. המנהיג צריך לתעל את הרגשות הללו לכיוון מועיל. למשל, הוא לוקח את הפחד הטבעי של האנשים והופך אותו לזעם נחוש באויב או לנכונות להקרבה. סאדאת נשיא מצרים בנאום שנשא בקהיר 1973 (לפני צאתו למלחמה) הפך השפלה לאומית לתשוקת נקם (ולאחר מכן הפך שוב את רגשות המלחמה לתשוקת שלום ב-1977). רוזוולט, בדקותיו הספורות, השתמש במילה "חרפה" – ובכך הצית תחושת עלבון לאומי שהתחלפה מהר מאוד בזעם כלפי יפן ובנכונות "להחזיר להם". חשוב לציין: פתוס בנאומי מלחמה לא חייב להיות רק שלילי. מנהיגים מוצלחים תמיד משלבים גם תקווה וגאווה. הם מזכירים לקהל את עברם המפואר (פריקלס שיבח את מורשת אתונה, בן-גוריון הזכיר את התנ"ך), את מעשי הגבורה שכבר נעשו במלחמה (צ'רצ'יל נהג לשבח את חיל האוויר הבריטי "המעולה בעולם"), ואת העתיד שילדיהם יזכו לו אם יחזיקו מעמד. התקווה היא הדלק שמאפשר להתמיד מול הסבל.
- לוגוס (היגיון ונימוק) – גם בשעת סערת רגשות, הנאום חייב להכיל לוגיקה שמדברת להיגיון של האנשים. הקהל שואל את עצמו: למה להילחם? האם אפשר לנצח? מה המשמעות? המנהיגים עונים בקור רוח: הם מצדיקים עקרונית את המלחמה (כי האלטרנטיבה גרועה יותר – עבדות, השמדה, אובדן ערכים), ומפרטים במידת האפשר תוכנית פעולה. למשל, רוזוולט הסביר שלמעשה כבר יש "מצב מלחמה" בגלל מעשי האויב, כך שהכרזת המלחמה היא פורמליות מתבקשת ולא ארה"ב גרמה לה. צ'רצ'יל פרט בנאומיו איך בריטניה תתגונן – בים, באוויר, בסיוע הקולוניות – טיעונים שנתנו ביטחון לעם שהמאמץ אינו לשווא. הלוגוס מרגיע את החלק התבוני במוח: הוא משדר "יש תוכנית, יש היגיון, אתם לא מקריבים את חייכם לשווא". השילוב של היגיון עם רגש יוצר נאום משכנע מאוד, כי הוא מדבר אל כל חלקי האישיות – הלב והשכל גם יחד.
המרכיב השלישי - הלשון ואמצעים ספרותיים
שלישית, מחקרי תקשורת מצביעים על השימוש בלשון ובאמצעים ספרותיים שחוזר בנאומים רבים. אמצעי נפוץ הוא חזרות רטוריות: למשל, חזרה על מילת מפתח ("נילחם, נילחם, נילחם...") או על מבנה משפטי (אנאפורות ואפיפורות). החזרה כמו תוף מלחמה – מקצבת את המסר ומחדירה אותו עמוק. אמצעי אחר הוא ניגודים ואנטיתזות: צ'רצ'יל היה אמן בכך – למשל אמר "אם ניכנע – נחרב, אם נחזיק מעמד – העולם החדש ייכנס להציל את הישן". הניגוד מצייר תמונה ברורה של שתי אפשרויות ומחדד את הבחירה הנכונה. גם מטאפורות ציוריות מופיעות – למשל "מסך ברזל" הנופל (בנאום אחר, של צ'רצ'יל אחרי המלחמה), או תיאורי אור וחושך. בנאומי מלחמה, מטאפורות של אור מול חושך, חיים מול מוות, חופש מול עבדות – יוצרת הזדהות מידית. אין זמן לדקויות: מנהיגים משרטטים תמונת עולם פשוטה, דיכוטומית, שבה "אנחנו הטובים" ו"הם הרעים", כדי שלאיש לא יישאר ספק היכן צדקת הדרך (זו אולי פשטנות, אך בשעת מלחמה פשטות המסר היא מעלה).
המרכיב הרביעי - כריזמה ואופן ההגשה
גורם רביעי הוא כריזמת המנהיג ואופן ההגשה: הנאום הוא לא רק המילים אלא גם האדם שמאחוריהן. מנהיג בזמן מלחמה מקרין רגשות מדבקים – תופעה שתוארה כבר לפני שנים במחקרים שנעשו בפסיכולוגיה חברתית. כאשר צ'רצ'יל שידר שלווה תחת אש, הבריטים הרגישו שלווה. הטון, עוצמת הקול, שפת הגוף (כשהנאום מול קהל נוכח) – כל אלה משפיעים. בין אם נסכים עם הדמות ובין אם לאו, כשבן-גוריון הקריא את המגילה כאילו היה קורא הפטרה בבית כנסת – ברצינות, במתינות אך בתקיפות – והיושבים באולם תיארו שהחשמל עבר בהם. סאדאת, בבואו לכנסת, דיבר בערבית מתורגמת ובכל זאת ריתק את מאזיניו כי שידר כנות ותחושת משימה היסטורית. האותנטיות והלהט הפנימי של הדובר הם אלמנטים שקשה לחקור בכלים מדעיים, אבל הם מורגשים מאוד על ידי הקהל. כאשר קהל מאמין שהמנהיג מאמין בעצמו במה שהוא אומר – הוא נכון יותר להשתכנע וללכת אחריו באש ובמים.
המרכיב החמישי - התזמון
לבסוף, חשוב לציין שהקשר הנאום ומיקומו בהיסטוריה משפיעים על הצלחתו. נאום עשוי להיות "גדול" לא רק בזכות איכויותיו הפנימיות, אלא כי הוא בא ברגע הנכון וקהל היעד שלו בשל לשמוע אותו. כך למשל נאומו של סאדאת בפני הכנסת ב-1977 נחשב היסטורי לא רק משום מילותיו (מילים שהדגישו אנושיות משותפת: "כל נפש שמוצאת סופה במלחמות – היא נפש של אדם, ואין זה משנה אם ערבי הוא או ישראלי..."), אלא גם כי בא אחרי 30 שנות סכסוך עקוב מדם. המילים "לא עוד מלחמה" שהשמיע הדהדו בלבבות שני העמים כי שניהם היו עייפים ומייחלים לשינוי, וזה אכן הצליח וההסכם יצא לפועל. בדומה, נאומו הקצר של אברהם לינקולן בגטיסברג נחרת כסמל, כי בא אחרי קרב נורא שנתפס כנקודת מפנה. לכן כשבודקים מה הופך נאום מלחמה לבלתי נשכח, יש לראות את התמונה השלמה: מנהיג בעל חזון וכריזמה, רגע היסטורי בשל, ומסר שמחבר את האנשים למצפן ערכי עמוק. כאשר כל אלה מתלכדים – נוצרת "קפסולת מוראל" שמסוגלת לעמוד בפני תהפוכות הגורל.
נאום סיום
הנאומים שנסקרו כאן – מפריקלס ועד בן-גוריון – שונים מאוד בזמן, במקום ובנסיבות. אך בכולם אנו רואים מנהיגים שניצבו בפני עמם, הביטו בפחד בעיניים – והמירו אותו בתקווה. הם השתמשו במילים כדי לספק משמעות לקורבנות המלחמה וכדי ללכד את שומעיהם לזהות משותפת מול אויב. כפי שמסכם זאת אחד מחוקרי הרטוריקה בשעת סכסוך, "נאומי מלחמה שימשו כלי רב-עוצמה לשכנוע, שעיצב מהלכי היסטוריה. מהרטוריקה הסוחפת של צ'רצ'יל במלחמת העולם ועד הקריאות הנלהבות לנשק של מנהיגים לאורך הדורות – נאומים אלה חוללו סולידריות ואומץ לב אל מול פני סכנה". אכן, הסוד טמון במילים שמשכנעות אנשים שגורלם בידיהם, שמה שהם עושים היום גדול מהרגע עצמו, שהוא עבור עבר ועתיד גם יחד. במצב כזה, החייל הפשוט כבר לא מרגיש לבד או מפוחד – הוא חלק מסיפור אדיר, וצעדיו נושאים משמעות היסטורית. זוהי המוטיבציה העליונה שיכולה להפוך איכר לוחם לגיבור, ואומה מותשת לאיתנה כפלדה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
נאומים אלה, שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי, לא רק שיקפו את המציאות הקשה של זמנם, אלא גם סימנו נקודות מפנה היסטוריות והפכו לזכרונות בעלי משמעות עמוקה שממשיכים להדהד גם שנים רבות לאחר שנישאו.
0 תגובות