אחרי מות קדושים, וטמאים

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מחבר בכאב את כל חלקי העם, נרצה או לא נרצה. בעוד אנו יודעים להסביר את ההבדל המהותי בין כל אחד ואחד מאיתנו, ולנמק מדוע על אף היותנו עם אחד, אנחנו שונים זה מזה, האויב לא מבדיל בין דם לדם ומתיר את דם כולנו.

יושבים שם בני משפחות מחבלים, המעריצות את המוות לשם מוות, שימחאו כף כשיוודע להם על ילדה בת חודשיים שנרצחה, וימחו דמעה של אושר כשיקבלו את הצ'ק השמן בתמורה על חייו של בנם ה"שאהיד", ולצידם יושבים אנשי שמאל בעלי נכות מחשבתית שחוזרים על האיוולת המוסרית הזו בכל שנה ומסבירים כי אין הבדל בין השכול היהודי לזה הפלסטיני, ויותר מזה הם יגידו, אין הבדל בין חייל הנושא נשק לבין מחבל צמא דם.

"אחרי מות - קדושים"

"שני שעירי יום הכיפורים מצותן שיהיו שניהם שווין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד", עומדים שני שעירים, לכאורה זהים במראה חיצוני ובכל סממן חיצוני, אך המהות היא זו שמבדילה ביניהם. בעוד השעיר האחד יעלה לה', אל ייעוד גבוה ביותר, ילך חברו במדברות עד שישלח אל צוק משונן שיפרק אותו לגורמים "לעזאזל".

שניהם דומים ושניהם מתו בסופו של דבר, אך זה לעזאזל, וזה עלה לה'.

וזה בגורל, לכאורה בלי היכולת לקבוע את הייעוד.

לכל אדם יש את הבחירה החופשית לעשות בחייו ככל העולה ברוחו, אך בסופו של דבר על הכל יעמיד אלוהים במבחן. חובתו של האדם לחקור ולבחון ולבסוף לבחור בטוב, לבחור באמת. כשיוצא מחבל חמום מוח, השטוף בשנאה יוקדת ותר בעיניים אכזריות אחר אובייקט ציוני בו יוכל לכלות את זעמו, ובסופו של דבר מוצא את מותו, הוא לא הופך את משפחתו לשכולה, כי מותו מות כלבים, הוא חי בשביל לשנוא, וכך גם מת.

ומן העבר השני, צעירים בשיא חייהם, בוחרים לצעוד לקרב מול אלו המאיימים על משפחתם ועמם, הם מקדשים את החיים ואת הארץ המובטחת, אך לצערינו רבים מהם לא שבים והופכים משפחות רבות לשכולות.

הם מתו כדי שגם בניהם ימותו, והם מתו כדי שילדיהם יוכלו ללמוד, לגדול, ולפרוח ללא חשש.

הללו קדושים.

והללו טמאים מיסודם.