אני בת ארבעים וחמש ואתה אחי הגדול בן 16. כולך מעט תמונות שהולכות איתי, אח גדול-קטן, ומצבה.
בתמונה אחת אתה רוכן מעל אחותנו. שם בחדר למעלה על שולחן הפורמייקה הארוך, מלמד אותה לצבוע בצבעי המים שלך.
בתמונה שניה אתה הנער המחייך שדוחק בי לאיית את המילה, שבשנות השבעים הייתה כנראה המילה הארוכה בעולם א נ צ י ק ל ו פ ד יה! וצוחק כשאני עושה כל טעות אפשרית. אמנם בת חמש אבל גם בגיל 15 היו שגיאות הכתיב שלי לשם דבר.
יש גם תמונה עמומה בה אני מחכה שתחזור כבר מירושלים והנה אתה מבצבץ בדלת ומביא לי כולך צוחק מתנה, לא אהבת לבוא בידיים ריקות.
אתה הילד מהמכתב ההוא שהתגלגל לידיי ממש לאחרונה, 'אבא ואמא, השבת, שבת לפני חג מתן תורה, אשאר בישיבה ללמוד', החלטה שעלתה לך בחייך כשהתפוצצת באוטובוס בערב שבת ההיא בשכונת בית וגן.
אתה הילד שצייר את התמונה התלויה לי בסלון.
אתה השם שנתתי לבני הראשון.
אתה מצבה רוב חיי, אחי הגדול בן 16. נח לך על ההר הצופה אל הכביש העולה ירושלים, נושא את העוול העוון והפשע שגדעו את חייך, בדומיה ובסבלנות.
סבלנות השמורה, כנראה, רק לאלה שיודעים למי עוד תהיה פה המילה האחרונה.
אריה יוסף אחי, זכר צדיק וקדוש לברכה.
