טרם קמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקת עולם הישיבות, כך שלא ניתן לאמוד במדויק את היקף הנשירה מאוהלו של שם, מהיכלי התורה. אך לכל ידוע כי זו תופעה נרחבת ועגומה מאוד.
ידי העוסקים בטיפול ותמיכה ל"נוער הברזלים" החרדי לשעבר, מלאו בעבודה - הכרוכה בהשקעה נפשית, סיזיפית, ממושכת ומתמסרת. צאו ושאלו את פעילי הארגונים השונים המוכרים בתחום זה, ותגלו כי בשונה מתחומים אחרים אין כאן תחרות, וכל ארגון נוסף שיכנס לנישה זו, יבורך על ידם בפה מלא.
הסיבות להתפשטות התופעה הכאובה, רבות. החל ממתירנות החודרת גם לתוככי "תיבת נח" המיתולוגית, עבור דרך גדילתו האדירה של הציבור החרדי המשפיעה באופן בלתי ניתן לשליטה גם על שוליו המתרחבים - וכלה בחינוך לקוי הכרוך באי-נתינת דוגמה אישית מצד המחנכים כמו גם שימת דגש שגוי על סטיגמות חברתיות במקום תכנים פנימיים.
כך או כך, ניתן לומר בצער רב כי כמעט "אין בית אשר אין שם מת", כמאמר הכתוב (שמות יב, ל) לגבי מכות מצרים. כל אחד או אחת מאיתנו מכירים, באופן אישי או סביבתי, את הפנים הנפולות של ההורים החרדים המשדרות יגון בלתי ניתן להכלה על נפילת ילדם חלל לתאוותיו או לקשייו, או גם וגם.
יום הזיכרון, החל היום, מציין בין השאר את נפילתם הפיזית של צעירי ישראל בעת עיסוקם בהגנה על המולדת, במהלך שנות שירותם הצבאי. עם כל ההבדלים הברורים, המתבקשים, הגיע הזמן להכיר גם בחללים רוחניים.
אנו הלא מאמינים באמיתת הגמרא במסכת ברכות (סג:) "אמר ריש לקיש, מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר, י"ט, יד) 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'".
מהותה של אמונה זו, לאורה הילכו יהודים מדורי דורות, היא שלימוד התורה משמש כמגן רוחני ממשי לחלוטין על עם ישראל, לא פחות - ואף יותר - מההגנה הפיזית הראויה לכל שבח.
לא לחינם התשובה הקבועה לטענות על "השתמטות" החרדים משירות צבאי, הוא המשפט המוכר "...הם ממיתים את עצמם באוהלה של תורה". אז מה, החללים הרבים שנפלו על משמרתם התורנית, ואינם איתנו עוד, לא ראויים לזיכרון משלהם?
הכוונה היא לא לטקסי זיכרון והתייחדות הכוללים הקראת טקסטים אישיים פומפוזיים מול לוחות אבן קרות, אלא לזיכרון על לוח ליבנו. להטמעת ההבנה כי זהו אסון בקנה מידה לאומי, כי כל נפש יהודית שנושרת מהעולם החרדי היא עוד חלל שצנח לתהום התוהו והריק; עוד מסגרת שחורה מבשרת אסון.
בהנחה שהבנות אלו יחלחלו לליבת התודעה החרדית, גדל הסיכוי להשקעה יתרה וראויה בתחום מורכב זה, על שלל משאביו הדרושים לו, ולא פחות מכך לשינוי תפיסה וגישה בין במניעה ובין בטיפול.
רק כך, אולי - הלוואי - יוכלו פעילי ופעילות קירוב-הקרובים לבשר מדי שנה גם על נסיגה בשיעורי האובדן וגם על החזרת חללים לתחייה; תחייה רוחנית.