הספירה הראשונה בשבע הספירות היא חסד. עם החסד אנחנו פותחים את המסע של ליטוש המידות. וזה לא סתם במקריות, שחסד פותח את השבוע הראשון של ספירת העומר; חסד זה שורש הבניין של המידות כולן, ממש כפי האמור "עולם חסד ייבנה".
כעת ננסה לענות על שלושת השלבים הנחוצים לנו לבירור מידת החסד, ונלמד איך באמת בונים עולם בחסד...
בפשטות אפשר לומר שחסד זוהי נתינה מחמת אהבה, שמובילה לקשר ולאחדות. כלומר, הביטוי החיצוני זוהי פעולת הנתינה, השורש הפנימי למעשה זו האהבה, והתכלית זה להתקרב ולהתאחד.
אתה יכול לתת מתוך רחמים, מתוך הכרח, כי ככה חינכו אותך, כי לזה מצפים ממך, כי לא נעים לך... זו אולי-נתינה, אבל זה לא נקרא חסד.
ולמה?
כי זו לא נתינה שבאה מתוך אהבה, ולא זו הנתינה שתוביל אתכם לקרבה!
כשאדם נותן לזולתו מכוח האהבה, הוא נותן לו גם חלק מנפשו בתוכה, ואז הנתינה מקשרת ביניהם. לעומת זאת, אם אני מקבל מתנה שאין בה אהבה, אני אולי ארגיש צורך להכיר טובה, אבל לא יבָּנה כאן קשר ולא תיווצר כאן מערכת של אהבה. אדרבה, נתינה כזו תגרום לי לחוש אסיר בכבלי התודה ורצון לבעוט בכלא הזה ולהתיר את הכבלים החונקים הללו!
מי רוצה לקבל גוף בלי נשמה?!
וזהו עומקן של המילים "שונא מתנות יחיה" – זה לא שאני מעיף בשאט נפש כל מתנה שניתנת לי; אלא, אני שונא את המתנה, וחפץ באהבה שבתוכה, ואז יש לי חיים, חיים של אהבה!
כל אחד מאתנו עושה הרבה מאוד חסדים. כל אמא, בעצם קיומה והימצאותה בבית, עושה חסדים בלי סוף! כל אבא, כל בן זוג, כל נהג אוטובוס וכל מוכר נעליים... כל יהודי שחי כאן בעולם, אנחנו כולנו פועלים נאמנים מאוד בבניין החסד הלזה!
כל מה שאנחנו צריכים כעת זה זיהוי, מוּדעות ותשומת לב. הנה, אני כבר יודע מה ההגדרה של חסד, עכשיו אני יכול לפקוח עיניים, להתבונן בתוכי וסביבי, ולנסות לזהות את מידת החסד ואיך היא באה לידי ביטוי בנפשי ובחיי.
למה זה חשוב כל כך?
כי אם אני נותן ונותן ולא מזהה שאני בנתינה וחושב שאני פראייר או עבד נרצע או ילדון מבוהל שעוד לא למד לומר "לא"... איזו מין נתינה זאת?
ואם אני מזהה שאני בנתינה ואפילו בנתינה מתוך בחירה, אבל פועל כמו אוטומט ולא מודע לאהבה שבשורש, איך נגיע לאחדות ולקרבה?
ובעיקר נחוצה לי המוּדעות, משום שאיך אעבור לשלב השלישי בבירור מידת החסד, אם אין לי מושג בכלל אם אי פעם גמלתי חסד אם מישהו וכמה ממידת החסד טבוע בנפשי?!
כוח החסד, עם כל כמה שהוא מצטייר בעינינו רק טוב וחיובי ומסביר פנים, הוא מידה. כלומר, זהו כוח שצריך לבוא במידה מסוימת, וכל חריגה ממנה, לכאן או לכאן, גורעת.
בשמיעה ראשונה זה נשמע לנו ממש מוזר. אנחנו יכולים להבין את זה שמיעוט החסד הוא פסול ואנוכי, אבל האם יש בעיה בחסד שופע בלי גבול?
התשובה היא שכן.
הנשים המסורות האלה, למשל, ששוכחות שהן קיימות, מתעלמות מהצרכים שלהן, מזניחות את הרגשות והכאבים הפנימיים המתחננים לקבל ביטוי כלשהו, ורק פועלות ללא לאות לכבס ולגהץ, לשטוף ולקרצף, לטגן ולבשל, להקשיב ולהתמסר ולהיות בשביל בני הבית וצרכיהם הרבים בנוכחות אינסופית ונעדרת קיום עצמי...
זה חסד, לא?!
לא. כי התוצאה המעשית של ה'חסד' הקיצוני הזה, היא התמוטטות נפשית או פיזית (או גם וגם) בלתי נמנעת בשלב כלשהו בחיים.
לא שצריך מעכשיו להסתגר מול המראה, צרכי, רצונותי, הרגשותי, תחושותי ותפילותי; לגמול חסד של אמת עם גופי, נפשי ונשמתי, תוך התעלמות מסביבתי. לא! גם התנהלות כזו מובילה לתוצאה טראגית והרסנית עד התמוטטות התא המשפחתי של 'איש החסד' הזה, חלילה.
לא לשם צריך ללכת. צריך את האמצע, את האיזון הנכון. חסד אמתי הוא חסד, שעומד בגבול שבין השקעה עצמית בריאה ומאוזנת, לבין אגוצנטריות שנואה ומשניאה. ואצל כל אחד מאתנו זה בא לידי ביטוי באופן אחר. כי כל אחד מאתנו חי חיים אחרים, בתנאים חיצוניים ופנימיים אחרים.
התורה הקדושה נותנת לנו את הכלל, את הדיבור הגורף על המידה שבמידה, ועל כל אחד מאתנו מוטלת הזכות והחובה לעשות מהתורה תפילה, לדבר עם השם יתברך על המידה, על האופן בו היא נוכחת בחייו, ולנסות למצוא דרך להתאים את הדברים לחייו הפרטיים.