הוא ישב שם שקוע בעצמו מחשבה רודפת מחשבה וככל שמתרבות המחשבות מתרבה ההתכנסות בתוך עצמו, הוא לא שת ליבו שהמשפחה סביב עליזה ושמחה, הוא לא עמד בקצב דפדוף דפי ההגדה שהייתה מונחת לפניו, גם הכוס השנייה כבר נמזגה לה אך שלו עדיין ריקה, הוא צלל אל עמק המחשבה שלוותה בקטעי חיים היסטוריים שלו עצמו, איננו זקן ושבע ימים! גם אינו חווה שום מלחמה ואין לו סיפור של נס הצלה כלשהו, אך יש לו לצעיר הזה מטען נפשי רגשי כבד מאוד, אולי כשל אדם שחווה מלחמות קשות ומספר זאת לנכדיו על פחדיו בגיא צלמוות, כן הוא בהחלט במלחמת הישרדות יומיומית, הוא בהחלט חושב שבעוד שנים הוא יישב עם נכדיו ויספר להם את נס ההצלה שלו, והלוואי ואזכה הוא חושב לעצמו לשבת עם נכדיי סביב שולחן ליל הסדר בקדושה וטהרה כמו פה בבית של הוריי.... מי יודע אם בכלל.
אותו יום מר ונמהר בו השתנו חיו, אותו יום שמבחינתו הוא נרצח, האופי והאישיות שלו נרצחו הי"ד, היה שם מי שרמס אותו, היה שם מי שלא חס על ילד צעיר ותמים ופשוט ניצל אותו בכל המובנים, מאז הכל המשיך אחר כך רגיל כביכול.... הוא היה נראה אותו דבר מבחוץ אך מבפנים הוא היה חלול ומושפל, ובעיקר חש אשמה... על אף שידע שהוא לא היה אשם בכלום אך הידיעה הזו לא עזרה לו והאשמה רדפה אותו, הוריו ומחנכיו לא הבינו לליבו ולא העלו על דעתם איך נפש הילד נשחטה והא כלל אינו חי! לישיבה קטנה הוא הצליח איכשהו להתקבל אבל שם הוא כבר לא שרד, התלמיד הטוב ביותר בשיעור היה בנו של הרוצח שלו עצמו, הוא היה בחור מצוין שזכה להלל ולתהילה, ובכל פעם שקולו של הנער נשמע הוא חש את פעימות ליבו המוגברות ואת לחץ דמו העולה, הן בנו של השטן לימינו.
באמצע שיעור ב' הוא כבר חש שאיננו יכול עוד, הוא נטש הכל ברח מעצמו אל הלא נודע, הוא חשש שסודו יתפרסם וכולם יאשימו אותו במעשה הנורא ההוא, הוא ברח מעצמו חדל לנהל אורח חיים של בן ישיבה ובכלל כל אורח חיים, הוא צלל אל מיטתו, ניזון מתכנים שונים כדי להעביר את לילותיו הארוכים, מפעם לפעם יצא אל העיר הגדולה וחזר נפול נפשית ורוחנית, כשאחיו חזרו מהישיבות לבין הזמנים של פסח הוא חש שעולמו סחרחר סביבו, הוא נזכר בימים בהם הוא היה בכתה ז' וידע את מסכת מכות בעל פה עם מפרשיה, לא היה דף במסכת מכות שהוא לא ידע בעל פה מכל כיוון, עד המכה שהוא קיבל... המכה שהפכה אותו לצל אדם חסר תועלת חיים- מסכת מכות שלו.
ככל שהתרבתה ההמולה סביבו כך הוא ננעל ושקע יותר בעולמו, כאשר מידי פעם הוא מתעורר ומשתדל לתת סימנים לסביבה שהוא חי ונושם, בזווית עיניו הוא ראה את אימו בוחנת אותו, אך הוא לא יכל לעשות מאומה, השמחה ומהות החג כחג הגאולה ריסקה אותו לרסיסים איפה הוא?! ואיפה הגאולה?! אני עדיין בשעבוד, אני עדיין עבד חסר חרות כבול במחשבות אובדנות וכפייתיות אובססיבית חסרת רגיעה להרס עצמי, כן זה חיי בגלל מנובל אחד שחרץ את גורלי.
המונולוג הנ"ל לצערי איננו חריג ואיננו נדיר, הוא נכתב לאחר שיחה עם נער שפתח בפניי את אירועי ליל הסדר מהשנה הקודמת, אך כמוהו קיימים מספרים עצומים ולא נתפסים, בשבועות אלו בהם אנו קוראים על הקורבנות אולי זה הזמן לחשוב על הקורבנות המסתובבים ביננו ... על קורבנות שהם שחוטים אך עדיין בחיים, על קורבנות שהשוחט שלהם איננו אדם כשר וירא שמים, על קורבנות שאינם מכפרים על המקריב אלא הקרבן עצמו מזדכך, ערב חג הפסח בבתי ישראל הבתים נעשים מבריקים ונוצצים ומתחדשים מיום ליום, אך בחלק מאותם בתים מסתובבים נערי חמד שנפשם הפנימית מרוסקת והם עצמם אינם רק קרבן פסח אלא קרבן תמיד.
שאלתי את בן שיחי איך הסתיים לו ליל הסדר באותה שנה? והוא השיב לי שהוא התעודד והחל לשמוח כאשר הוא קלט באוזניו את מילות הפזמון שהושרו בהתלהבות על ידי בני המשפחה "ואתא הקב"ה ושחט למלאך המוות....".
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי- חיספין