בכל שנה אנו חוגגים את "והגדת לבנך" עם כל ההידורים, שומעים דרשות מפי רבנים ודרשנים על המשמעות ועל החיוב של לשמוע את שאלת הבן ולתת לו הסבר על יציאת מצרים ועל עצם היותנו לעם ביום הגדול של חג הפסח.
מצוה לשמוע את השאלות ולענות תשובות, וכך מדור לדור יושבים בליל הסדר אחרי הכנות מדוקדקות והוצאות כספיות גדולות מאד, אנו חוברים אל הצאצאים כדי לשמוע את השאלות שלהם ולענות תשובות.
אבל... בימים אלו כשאנחנו רואים את מאות הבנים והבנות שנושרים מבתינו ומהחינוך שהענקנו להם אנחנו שואלים את עצמינו מה קרה? מה עובר עלינו? מה קרה לחינוך שהענקנו לילדינו? איפה פספסנו ב"והגדת לבנך"?
אמר פעם הדרשן הנודע רבי שלום שבדרון: "בהגדה אנו אומרים אחד חכם אחד רשע אחד תם אחד שאינו יודע לשאול. לכאורה, אם יש בן רשע צריך להיות לידו אחד צדיק, למה כתוב אחד חכם?". אלא ענה הרב שבדרון "כשאתה ליד רשע אל תהיה צדיק אלא תהיה חכם".
ביום חרותינו נחשוב מה עשינו כדי שכל ילדינו ישבו ליד שולחן הסדר ללא הבדל גם אם הם חושבים אחרת ובעטו במוסכמות.
לפני תקופה הייתי ב"רטורנו" ליד בית שמש שם פגשתי נערים ונערות חרדים ששאלו שאלות ולא קבלו תשובות, פגשתי שם בכאלו שחיכו למילה טובה מההורים שלהם, מילת אהבה, וכשאמרתי לאחד מהם אני אוהב אותך ככה כמו שאתה, הוא התחבר מיד לשיחה, כי אף פעם לא אמרו לו אנחנו אוהבים אותך גם כשאתה ככה, את המשפטים האלו שומעים מהנערים והנערות.
לא רחוק משם הוקם כפר "הזוהרים" בנשיאות הרב יצחק דוד גרוסמן שליט"א וגם שם נמצאים נערים שהמילה אהבה חסרה להם, ויש במקומות האלו נערים ונערות ממשפחות חשובות. הלב נקרע לראות את הצעירים האלו שנבעטו החוצה מהחברה, מהמשפחה, רק כי לא נתנו להם תשומת לב.
אנחנו מיד זורקים את האשמה על המכשירים הסלולריים וכדומה, אז זה לא שם, זה במקום אחר. הסלולרי זה כבר העונש, החטא זה חוסר מילת אהבה שההורים לא נתנו לילד.
ברור שלרחוב יש השפעה - אבל למה הנערה או הנער יוצאים לרחוב?
למה לא קמו עדיין צוות של מחנכים או סתם אנשים עם לב כדי לעזור להורים להתמודד עם בעיית אהבה שהם לא יודעים להעניק לבניהם? מדי פעם כשאני רואה נערה או נער בלבוש שלא מתאים בסביבה בה אני גר בא לי להתקשר להורים ולצעוק על ההורים תפתחו את העיניים.
אשמים גם מנהלי המוסדות לבנות וראשי ישיבה שכשיש נער או נערה חריגים אז הכי קל זה לזרוק מהמוסד בניגוד לדעתם של הרבנים המבוגרים מהדור הקודם וזקני העדה בתקופתנו.
השבוע פגשתי בקבוצת בנות בבית חם, בנות שברשעות ובחוסר חינוך נזרקו מהמוסדות החרדיים, כן כן, רובן הן בנות מעדות המזרח, מי עתיד לתת את הדין??
אין היום ראשי ישיבה מחנכים, יש ראשי ישיבה גדולי תורה, בעלי מוסר וצדיקים אבל הם לא מסוגלים לנהל ישיבה! הם מוסרים שיעורים מצוין אבל מפה ועד לחנך הדרך ארוכה...
ולא יעזור סנקציות שמטילים ראשי ישיבה על תלמידיהם כשאין מצד שני חיבוק והסברה חכמה.
"והגדת לבנך" של דורנו שונה מהגדת לבנך כשאני למדתי בישיבה לפני 40 שנה, אנחנו בדור פרוץ עם מכשור טכנולוגי דורס וצריך לקום צוות שימהר ללמד את ההורים וראשי ישיבה איך מדברים עם הנוער של היום.
סליחה, אני מנסה להבין מה אבא יודע על המושג מחבלים ושונאים ושהבן שלו שייך לאחת הקבוצות, הוא שלח אותו לעשות שטייגען בישיבה ולמלאות את ראשו וכרסו בתלמוד ראשונים ואחרונים, והוא חוזר הביתה עם ראש מפוצץ ממחלוקת שלא שייכת לו.
אז "והגדת לבנך" הוא אחר היום, אנחנו צריכים לעבוד קשה להחזיר את אמונת חכמים וכשנקרא את ההגדה לא רק נלחש את המילים כולנו חכמים וכו' אלא נעשה הכל לאהוב את בנינו ובנותינו, כי זה העתיד שלנו.
חג שמח וגם כשר. אוהבים אותך דני, אוהבים אותך יעלי.