מן משחק מכור מראש
אני מסתובבת בחצר החיצונה
מתעסקת באובססיביות
בשטיחים
בבהט
בשש
בכלים מכלים שונים.
אני שואבת לתוכי בהתפעלות
תרבויות של מאה עשרים ושבע מדינה
משעבדת עצמי לדעת
לנימוסים
לאמונות
לריק
אני מסתובבת בחצר החיצונה
מתחככת עם הכיעור הנורא
שבהדר
עם החסר העלוב
שבפאר
עם הניכור המחריד
שבנוחות
משחקת אותה כאילו
אני לא שמה לב לחושך
יש בי איזה קול שיודע בוודאות
שאתה בפנים,
מחכה רק לי
יש בתוכי איזשהו זכרון עמום
בדבר הקסם שבחצר הפנימית
שמחוויר באחת את
ההבל שבחוץ
יש בי עוד פעימונת לב קטנה
המתחננת לצאת מכבלי התעתוע
אל פנימיות יציבה
מולך
יש בי עוד הד חלוש ודק של
כמיהה עמוקה שהדחקתי,
כמיהה תובענית
שלא נשמעת
מקול המונה של רומי
אני מסתובבת בחצר החיצונה
מתחמקת מאחריות
בטענה שלא נקראתי עדיין
פנימה,
אל המלך.
מהתלת בנשמתי
בתירוצים מתירוצים שונים,
שומרת על פנים הנפש מלהפגע
אם לא יחפוץ בי
מלכו של עולם,
הן לבושה אני שק ואפר
ומן הסתם לא מצאתי חן בעיניו.
ריח היין
טעמי המגילה
והנסיונות הפרועים לשמחה,
ממגנטים אותי אל הסף -
אני צריכה רק להעיז
לפסוע עוד צעד
אחד
נוסף.
ברכי רועדות מהתרגשות
אך ליבי עוד בחצר החיצונה
רועד מפחד
ממאן לוותר
עלי - החלשה, המפקפקת, מוסחת הדעת,
ממאן להסכים להתגלות מהותי
המאמינה, הבוטחת, האמיצה.
אבל פורים עכשיו
ואם לא היום,
אימתי?
