וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: (פרק כ"ה פס' א, ב)
לקראת הקמת המשכן מצווה הקב"ה על עם-ישראל לתת תרומות שונות לצורך המשכן ועבודתו. ציווי זה נאמר בלשון הדורשת ביאור. הקב"ה מצווה: "ויקחו לי תרומה", הניסוח קצת מוזר ולכאורה היה מתאים יותר לומר: "ויתנו לי תרומה", שכן בני-ישראל הם הנותנים ולא הלוקחים.
רש"י מפרש את המילה לי = לשמי. כלומר תרומה שהיא איננה כספית בלבד אלא כרוכה בה כוונת הלב, לכוון להשתתפות במלאכת בניית המשכן. מצד שני כתוב כי חלק מתרומות אלו הלך ל"תרומת המזבח" תרומה שמחייבת את כולם ומי שאינו רוצה להשתתף בה, הוא מחויב על כך ואפילו יש סנקציה בדמות לקיחת חפץ כמשכון מסרבן התרומה. אם כן, איזו כוונת הלב יש פה?
מסבירה חסידות שהתשובות לשאלות מתרצות אחת את השניה:
מצד התורמים- ה בני ישראל- חובה אחת מוטלת על כולם, לתרום, חייבת להיות סולידריות הדדית ופחות מעניינת הכוונה או המעורבות הרגשית ויותר- התרומה
מצד שני- אלו שאוספים את הכסף, הגבאים, בלשון העם- הם צריכים לעשות את עבודתם לשם שמיים, בכוונה טהורה וללא פניות צדדיות ואינטרסים.
העבודה הציבורית מערבת כל כך הרבה שיקולים והטיות שבקלות אפשר להשאב לתוך בורות עמוקים ומי יודע אם אפשר לצצאת מהם לכן מלמדת אותנו התורה: ויקחו לי. הכסף הזה הוא לא של אף אחד, הוא מיועד למטרה אחת בלבד, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
כמה טוב היה אם כל נבחרי הציבור היו לומדים לפחות פעם בשבוע שיחה של הרבי בנושאי פרשת השבוע, יתכן וזה היה חוסך להם הרבה מאוד עגמת נפש בהמשך...
