הסיפור החל לפני כשנתיים וחצי, אז רכשו הנתבעים דירה חדשה מהקבלן, הרוכשים שלא היו מרוצים מארונות הבית החדש ביקשו לשדרג את ארונות האמבטיה ואת ארונות ההורים והילדים שקיבלו מהקבלן באמצעות הספקים מולם עובד הקבלן.
על פי הסיכום הארונות החדשים היו צריכים להיות מוכנים בעת הכניסה של הדיירים, אלא שלטענת בעל הדירה רשת הרהיטים הרכיבו לו ארונות בהם היו כשלים וליקויים. הלקוח הזועם שלח במייל הודעה בעניין לנציגי הקבלן לפיו מדובר ב"חברה שמשקרת את הלקוחות שלה".
הוא לא הסתפק במייל הזה והוסיף מייל לא פחות זועם בו כתב לקבלן כי חברת הרהיטים לא אמינה ומזלזלת בלקוחותיה. הוא התלונן שקיבל את הארונות באיחור ועם טרמיטים, וקינח בכינוי המעליב "זבל של חברה".
הקבלן שלח את המייל לחברת הרהיטים בכוונה לברר את העניין, אך היא הכחישה את ההאשמות מכל וכל והחליטה להגיש תביעת ענק ע"ס 400 אלף שקל כנגד הלקוח הפוגעני לבית משפט השלום בתל אביב. בכתב התביעה טענה חברת הרהיטים כי בעקבות הדברים שכתב עליה הלקוח הקבלן הפסיק לעבוד איתה ונגרם לה נזק כספי גדול.
הלקוח הנדהם, שחשב כי הוא יקבל פיצוי ותחת זאת נקלע לתביעה גדולה הגיש כתב הגנה בו טען, כי מעולם לא התכוון לפגוע בחברה אלא רק שמר על זכותו לקבל את המוצר אותו רכש בזמן, ובטיב הראוי, וכי מבחינתו כל טענותיו כלפי הקבלן עומדת הגנת תום לב.
בפסק הדין שהגישה השופטת נאווה ברוורמן צוין כי ללקוח לא עומדת הגנת תום לב שכן הפרסומים שלו במייל יש בהם משום הוצאת לשון הרע כלפי החברה. לדבריה, גם אם ללקוח יש טענות כלפי החברה הרי הוא יכול להתנהל אחרת ולא בצורה פוגענית ובאמירות שאינן אמת.
בפסק הדין הוסיפה השופטת, כי אמירות כגון "זבל של חברה" ו"טרמיטים בארון" שאינן נכונות, פוגעות בחברה ולכן אין ללקוח הלקוח הגנה של תום לב.
השופטת פסקה, כי הלקוח ישלם לחברה פיצוי של 30 אלף שקל בלבד מאחר והחברה לא הביאה את הקבלן להגיש עדות שתאמת את טענת החברה כי פסק מלעבוד איתה.