בכל שנה נוטשים את עולם הישיבות החרדי אלפי נערים, חלקם מרצון וחלקם מאונס, חלקם בישיבה קטנה וחלקם בישיבה גדולה.
נטישת הישיבה בכל גיל ובכל מצב, כרוכה בסכנות רוחניות וגשמיות. היא באה לידי ביטוי באופנים שונים, והיא ברוב המקרים בבחינת פיקוח נפש.
ניתן להאריך בסיבות לתופעה זו, בדרכים שמנסים להתמודד אתה, וברעיונות שונים לצמצומה, אולם אני מבקש להתייחס כאן רק לשיקולי ההרחקה של הישיבות.
לצערי הרב, לא ידוע לי על נתונים או מחקרים על היקף התופעה של הרחקה, על שכיחותה ועל סיבותיה, אולם למיטב ידיעתי מדובר בהחלט בתופעה משמעותית שלא מספיק נותנים עליה את הדעת.
סוגיית הקבלה למוסדות החינוך החרדים נידונה רבות לאורך השנים, אולם חובה לדעתי להבדיל באופן מובהק בין שאלת הקבלה לשאלת ההרחקה.
בשיקולי קבלה של תלמידים ניתן אולי להבין שיקולים שונים כדוגמת משפחתו של המועמד, כישרונותיו, יכולותיו, התאמתו ועוד כיו"ב, אולם לאחר שהנער התקבל כתלמיד מן המניין, האחריות של המוסד עליו היא מלאה ואין בכל אלו לפטור את המוסד החינוכי מהאחריות לתלמיד.
הרחקת תלמיד מהישיבה אפשרית רק כשהישארותו בה מסכנת תלמידים אחרים מבחינה רוחנית והתנהגותית, וכל שיקול אחר הוא פסול בתכלית. אפשרות נוספת היא שכנוע של התלמיד לעבור לישיבה אחרת, כשיש סיבות להניח שהמעבר ייטיב אתו מפני שמקום אחר יתאים יותר לצרכיו מבחינה לימודית וחינוכית.
הרחקת תלמיד איננה יכולה להוות בשום פנים ואופן אמצעי ענישה, על אף מעשה שאינו ראוי. לענישה יש לנקוט באמצעים שונים כדוגמת נזיפה, זימון הורים, שלילת זכות כלשהי, הרחקה זמנית ועוד כיו"ב, אבל בשום פנים ואופן לא תיתכן הרחקה לצמיתות כצעד ענישה.
המינוחים הרווחים להרחקה כמו "זריקה" או "העפה" מבטאים לדעתי זילות של המהלך, נערים אינם פסולת שנזרקת ואינם בעלי כנף המסוגלים לפרוש כנפיים ולעוף.
הדעה המובעת בדיונים רבים, שהישיבה רשאית לשקול הרחקת תלמיד בשל פגיעה בשמה הטוב ו/או בשל מעשה טיפשי של התלמיד ו/או בשל אי התאמה של התלמיד לרמה הלימודית או הרוחנית, גם כשהוא איננו גורם לפגיעה בתלמידים אחרים, היא גישה אנטי-חינוכית שמקורה בעולם הכלכלי.
הרחקה של תלמיד היא למעשה הודאה בכישלון של הישיבה, וזו יכולה להיעשות רק כשכלו כל הקיצים. חז"ל (בבא מציעא פה,א) שיבחו את התנאים שלקחו על עצמם לחנך את עוברי העבירות החמורות ביותר, וברור שחוסר יכולת ללכת בדרכם איננה דבר הראוי לפרסום.
גם אני נאלצתי לא אחת להיפרד מתלמידים לאחר שהתברר בוודאות שנוכחותם פוגעת בתלמידים אחרים, אולם תמיד אני עושה כל שביכולתי למצוא לו מקום מתאים, ובכל אופן אינני רואה בצעד זה צעד ענישתי והדבר נעשה מתוך כאב ואכפתיות גדולה.