הכרות עם האמנית והציירת שרה ויצמן

כמה מילים על אמנית מוכשרת "אחת מול כולם" מבית "אמנות ואמונה- המרכז לאמנות ברוח יהודית"

הכרות עם האמנית שרה ויצמן

ציירת, ילידת ירושלים בת 50 נשואה ואם לעשרה ילדים, שבע בנות ולאחר מכן זכתה בשלושה בנים, וייצמן כבר סבתא, וניכר כי משפחתה מהווה בסיס ליצירתה וגאווה גדולה בעבורה

נולדה וגדלה בירושלים בה היא חיה ויוצרת עד היום. צמחה בשכונות ירושלמיות וותיקות וכבר בגיל צעיר שאפה את האווירה הירושלמית האותנטית הנושבת מבין סמטאות האבן העתיקות.

היא מלמדת ציור מגיל 17, החלה בחוגים ובבתי ספר וכיום היא מנהלת מערך חוגים אקטיבי לנשים ובנות מגיל מצווה ועד 90, "עד היום לימדתי עד גיל 90, אבל מי יודע מה ילד יום" התשוקה לאמנות לציור ולאמונה מייצרת שילוב מופלא של ערכים לצד יצירה חדווה ושמחה.

וייצמן מספרת בהתרגשות על בעלה האברך שעסוק באהלה של תורה, ועל אהבתם לאדם ולפעילות חברתית של נתינה.

אני שואלת על זכרון ילדות, על משהו ראשוני שחיבר בינה ובין עולם היצירה ובמבט ענוג היא מספרת על בית אבא:

"העונג שהרגשתי כשאבא שלי ז"ל היה מרים אותי על הכתפיים, משם ראיתי את כל מה שלא ראיתי מלמטה ופיתחתי נקודת מבט נוספת לרגילה".

ניכר כי חום הבית ושמחת הילדות נוסכים בה כוחות והיא מתארת את רגעי האושר הללו כרגע שבו היא הצליחה לפתח מבט מתבונן שלימים יסייע בידה ליצור ולהפוך לאמנית ציירת.

וייצמן נזכרת בסבא שהיה צורף והיה מייצר עיטורים לגביעי כסף ,חנוכיות ותכשיטים, עבודת יד אותנטית, הוא התמחה ביצירת מיניאטורות, "סבתא הייתה רוקמת סורגת ותופרת, והיתה יוצרת ברמה גבוהה, את המפיות שרקמה היתה מתכננת בקפידה ויוצרת סקיצות מדהימות, היא היתה משלבת טלאי בדים וסוגי רקמות שונים ומגוונים" וייצמן נזכרת בערגה בימים בהם שאבה את הבסיס לאמנות וליצירה, "הכישרון עבר גם לאימי, אולם, בזמן ההוא לא היו חוגים המצב בארץ היה קשה, היא גדלה ולא פיתחה את הכישרון ואנו זכינו מן ההפקר- כשהייתה מציירת לכל הילדים את השערים למחברות ואת קישוטי הקיר לכתות".

במהלך ילדותה כבר הבינו הוריה כי יש פה כישרון ושלחו אותה לחוג ציור - "למרות שהמצב הכלכלי בבית היה לא קל והיינו משפחה ברוכת ילדים, אך ברגע שקלטו שיש לי את זה - התאמצו ונתנו לי את החוג כדי שאלמד ואתפתח".

היא מתארת בחדווה כיצד הבינה כי יש בציור שלה עומק ויופי פנימי:

"זה היה במהלך שיעור ציור, שהבת שלידי ראתה איך יצא לי ובקשה שאצייר לה גם, ציירתי לה ואז עוד אחת ביקשה גם, וכך גם אלו שמאחורי, ומכאן - אלו שמצדי, עד שחצי כיתה נעמדה בתור ליד השולחן שלי כדי שאצייר להן גם, ובסוף השנה המורה ביקשה שאביא לה ציורים אותם יתלו בוויטרינות עשויות זכוכית במסדרונות בית הספר".

שמה התנוסס לצד הציורים וחוויה ראשונית זו העצימה את הבטחון האישי והמוטיבציה ליצור הלכה וגדלה.

היא למדה ועסקה בסוגי הצבע השונים: צבעי מים, פסטל, עפרונות, גירים, פחם, אייר ברש, אקריליק, ציור על קלף ושמן, אולם כיום היא בעיקר עוסקת בציור בשמן

מדוע בחרת לצייר ולהתמקד דווקא בציור בשמן?

"התוצאה הכי מדויקת של יצירת המציאות, באה לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בצבע שמן, מאד אהבתי את הסגנון הריאליסטי, ואת היכולת שלו לשאוב ולסחוף את הצופה מעבר לזמן ולמקום".

הסגנון הריאליסטי דורש השקעה רבה יותר, ירידה לפרטים ודקויות, עיבוד מקסימאלי בכל שכבה, אבל לאחר כל העבודה - התוצאה מצדיקה את עצמה, המטרה שלי הייתה שהמתבונן ירגיש כאילו הוא שם ממש. צבעי השמן מעצם טבעם נותנים לנו הרבה חשק ויכולת ליפות ולשדרג את התמונה. ולעיתים למחוק בטרפנטין מה שלא מוצא חן,מה שבלתי אפשרי בצבעי מים למשל, העבודה עם השכבות נותנת לנו צאנס לתקן ולהוסיף- וממילא הבסיס הוא נוח יותר לעבודה, במיוחד עם תלמידים, ונותן מוטיבציה להתקדמות ולימוד מירבי".

החיבור למדיום הקלאסי של שמן על בד בו היא מדייקת רמה גבוהה של פרטים והמחשת אוטנטיות איפשר לה בשנים האחרונות לצייר גם בסגנון אבסטרקט וסמי אבסטרקט, היא משלבת בין הסגנונות ומאפשרת דרור ליד האמנית שלה, היא משאירה חלקים לא פתורים ביצירותיה, מאפשרת לצופה מרחב מחשבה ודימיון, היא יוצרת בעזרת כמויות גדולות של צבע במרקמים שונים, משלבת שפכטלים מגוונים ומנעד צבעים בצבעוניות עזה ואפילו קונטרסטית.היא מעניקה אתגר למתבונן ביצירותיה.

היתרון הייחודי של השמן הוא אופי הצבע המצריך זמן ארוך לייבוש הצבע ומעניק ליוצר טווח זמן לניסוי, שדרוג, לימוד טכניקות שונות, טשטוש או חידוד פרטים ויכולת הגעה לגימור מושלם.

חיבור עמוק לארץ ישראל

וייצמן שמעולם לא עזבה את ארץ הקודש מספרת על אהבת הארץ ועל החיבור לאמנות, ארץ ישראל יופיה וקדושתה מהווה מקור השראה בולט ביצירותיה.

"הרביתי לטייל בארץ, התבוננתי עמוקות במראות שנלכדו בעיני. הבטתי לשמיים וחשתי כמהופנטת מול זריחה ושקיעה, מוקסמת מול מאות הגוונים המשנים צבעם ומנסה לשחזר את המעבר בין האור לחשיכה על כל שלביו. העננים השונים, גלים בהתנפצויות מיוחדות וצמחיה על כל גווניה- תמיד משכו את ליבי ועוררו בי תשוקה לתרגם זאת ליצירה. עם חשיבה על הצבע הנכון, הסוג וכמו גם צורת הטשטוש. לעיתים צילמתי את המראות במצלמתי ולעיתים בעיני רוחי , ואז חזרתי לביתי וביטאתי את רשמיי ורגשותיי על גבי הקנווס".

אמנות כלי ביטוי של הנשמה

האמנות – כלי לביטוי של הנפש, כלי לפורקן פנימי, ודרך ריפוי של הנשמה

וייצמן חולמת להנגיש את האמנות לכלל הנשים בציבור, לאפשר להן לחוש אמנות בכדי לבטא את נפשן העשירה, לחוות סיפוק, והנאה פנימית ולמלא מצברים להמשך עשיה ברוכה.

האמנות והיצירה, מובילים את היוצר לתרפיה ולרוגע ,ופורקן חסימות לצד שחרור רגשות. "לא פעם רואים איך מתחילים יצירה במצב רוח מסויים, ותוך כדי תהליך היצירה רואים את השינוי לטובה, גם באדם וגם ביצירה" משתפת וייצמן בהתלהבות.

בקבוצות היצירה יש מימד נוסף של שיתוף והקשר שנוצר בין המשתתפות, וייצמן משליכה את העוצמה שביצירה וברוגע שהיא מייצרת "בזמן היצירה נוצרת קבלה, הכלה, שיתוף, ואנו כמו נמצאות בחממה מלאה באנרגיה משותפת שמפרה אותנו, ומשפיעה גם על הסובבים אותנו".

הציור מהווה ניתוק חלקי מהסביבה השגרתית ותורם לערך העצמי ולדימוי עצמי חיובי יותר.

מה החלום שלך? לאן היית רוצה שהיצירה שלך תגיע?

היא חולמת לראות אנשים שמתחברים יותר ויותר ליצירה שלה," אני רוצה למצוא לכל ציור מציורי את האדם הנכון שציורי מדבר אליו, נותן ביטוי לרגשותיו או מחבר אותו לעצמו.

אנשים מתחברים לעצמם, לחוויותיהם ולרגשותיהם דרך אומנות שדיברה אליהם. כשהציור תלוי בביתם- הוא מעניק להם חיבור אישי והנאה, זיכרון מחוויה כלשהי, רגש נעים שהציור מעורר בליבם.או אווירה מסוימת שרצו להכניס לביתם", היא חפצה לאפשר לכולם לחוות את החוויה שבאמנות וברגש העמוק שנילווה לה.

אני מבקשת מוייצמן שתנסה למצוא סיפור אחד על יצירה אחת ותביא אותו בפנינו: