מחוקקים וצוחקים: הפופוליזם של חקיקות הסרק

בשני המקרים מדובר בחקיקת סרק, אשר השלכותיה בפועל הן בטלות בשישים, אך הפוליטיקאים שעסקו בה צעקו, זעמו, התראיינו, התעמתו, גידפו ונאמו נחרצות, כאילו מדובר בעניינים הרי גורל. חברי הכנסת החרדיים נלחמו בעד החוק, והשמאלנים נלחמו נגדו. אותה פרקטיקה של עורכי הדין הממולחים, עובדת גם אצל פוליטיקאים נכלוליים. אם אי אפשר להביא תוצאה, אז נייצר רעש וקולות מלחמה. לא נטמון ידיים בצלחת, אלא נקשקש בכף על כוס ופינכה. רעש והמולה, על מאומה. לפופוליזם בחרתנו.

הציבור טיפש, אז הציבור משלם. מלחמות ציבוריות יש להן מחיר. הפוליטיקאים גוזרים קופון אלקטורלי בלי לפעול מהותית למען הבוחר, ובתקשורת, אשר תמיד תיתן עדיפות למי שנותן כותרת, מתגמלים את מי שמייצר את כל כותרות הסרק הללו. בזכות שטויות אלה נמכרים העיתונים. אבל הציבור הוא זה שיישא במחיר הקיטוב שנוצר. מלחמות ציבוריות מייצרות שנאה, הן מייצרות התנגדות, וחבל שכל אלה יהיו לשווא.

יש דברים עקרוניים אשר שווה להילחם בהם. כך למשל היה עניין גיוס הבנות, אשר כל גדולי ישראל הורו להתנגד לו בתוקף. הפטור הגורף ייצר מחלוקת ואף שנאה (אשר אולי עומעמה עם הזמן, והתקבעה כססטוס קוו אשר לא מערערים עליו), אך העניין היה כה חשוב ועקרוני שמוסכם היה כי יש לשלם מחיר זה. לעומת זאת, חוק המרכולים זהו חוק סתמי, הצהרתי וחסר שינויים, ואין הצדקה לשלם מחיר ציבורי עבורו. תועלת אין, נזק יש. העיקר הפוליטיקאים עשו רעש.

חוק גזר דין מוות למחבלים גם הוא חוק חסר תועלת מאותה סיבה, אשר נראה כי כל הורתו ולידתו אינם אלא כדי להוכיח שהפוליטיקאי "עבד והתאמץ" עבורנו. מדינה צריכה לעשות הכל כדי להרתיע מחבלים מלפגוע באזרחיה, וישנם פתרונות יעילים יותר ופשוטים יותר אשר קודם כל יש לנקוט בהם. אין צורך לנקוט בחקיקה קולנית, כאשר דברים יעילים יותר מונחים תחת היד.

הכלי היעיל ביותר שהוכח במלחמה בטרור, הוא פגיעה במשפחות המחבלים, הריסת ביתן וגירושן לחו"ל, לעזה או מדינה ערבית מפגרת כלשהי. המשפחות הן נקודת התורפה המשמעותית ביותר של המפגעים. כיום, לא רק שהמשפחות אינן ניזוקות, אלא הן מתוגמלות במשכורות גבוהות על ידי הרשות הפלשתינאית. אותה רשות אשר דובר בה נכבדות כ"פרטנר" להסכם שלום. מחבר שיושב בכלא הישראלי בגלל רצח, משפחתו מקבלת שכר הגבוה פי חמש מהשכר הממוצע ברשות. מה זה אם לא תמריץ ברור לטרור?

כנגד כלי גירוש המשפחות לחו"ל נלחמו הערבים ותומכיהם בשמאל בכל תוקף, וכל ניסיון גירוש נתקע בבג"צ. מחבל שיוצא לפיגוע התאבדות, הרי לא עונש מוות הוא שיפחיד אותו, הרי לכך בדיוק הוא שואף. אך כאשר יודעים המחבלים שהמשפחה תשלם מחיר יקר על כל מעשה רצח, הם נמנעים מכך. וגם אם לא הם עצמם, אזי בני המשפחה, אשר לרוב יודעים על כוונות הזדון עוד בהתהוותן, ימנעו מהן מלהתבצע. אחרי הכל, החיים בכיבוש הישראלי הם גן עדן לעומת החיים בירדן או בסוריה. על פתרון כזה צריכים הפוליטיקאים להילחם, ועם פתרונות כאלה אין צורך "לעשות רעש כדי להרשים את הבוחר", אלא הבוחר ידע לזהות כי באמת עובדים עבורו.

עונש המוות למחבלים לא יעיל, כיון שהוא כרוך בביורוקרטיה אינסופית אשר יש לה גם עלויות גבוהות. מטבע הדברים, כאשר שופטים מובא בפניהם לדיון עונש מוות, אזי רף ההוכחה עולה. עונש מוות הרי לא ניתן להחזיר אחור, ולכן כל ראיה לזכות תיבחן ברצינות רבה יותר, ועל כל פסיקה יקפידו הסנגורים לעתור לערכאה גבוהה יותר. ניתן ללמוד מארצות הברית, אשר בחלק מהמדינות בה קיים עונש מוות, ולראות כי הליכי משפט לעונש מוות אורכים שנים רבות, ומגיעים אף לעשרות שנים. גם העלויות יקרות, ובממוצע כל הוצאה להורג עולה למדינה כשלוש וחצי מיליון דולר (הליכי המשפט, עלות הסנגוריה הציבורית, עלות התביעה, עלות הכליאה לאורך ההליך וכו'), וזה בשעה שכמות הפשיעה במדינות אלה איננה נמוכה ממדינות בהן אין עונש מוות. לכן, דווקא על פי ניסיון של מדינות המיישמות זאת, ניתן ללמוד כי לא מדובר בפתרון קסם אשר פותר הכל. מדובר רק בניסיון של פוליטיקאים "להרשים את הלקוח".

התפקיד של עיתונות אחראית הוא להציג לציבור את התמונה המלאה, להציג את הפתרונות שאינם "צבעוניים" אלא דווקא יעילים, לא את הפתרונות המקטבים שיוצרים פילוג ושנאה, ולגרום לכך שהציבור שהוא שידרוש זאת מהפוליטיקאים, וגם שיעניש בקלפי פוליטיקאים ש"מחוקקים צעקות". אני מקווה שיותר אנשי תקשורת יבצעו תפקידם נאמנה בעניין זה.