במשנה (בבא בתרא כ ע"ב) מובא כי בעלי דירות הגרים בחצר אחת ואשר הם בעלי החצר במשותף, רשאים למנוע משותפם לחצר להפעיל בית עסק מסחרי בביתו. זכות המניעה מוקנית לבעלי הדירות השותפים בחצר וזאת למרות שהפעלת העסק נעשית בתחומי ביתו הפרטי של בעל העסק. זכות המניעה מבוססת על הטיעון כי אופי הפעילות המסחרית מחייב תנועה רבה של קונים שיבקשו להיכנס אל החצר, עובדה אשר תגרום לרעש רב והפרעה מתמשכת לבני החצר. לעומת הזכות למנוע מאחד מבעלי החצר לקיים פעילות מסחרית בביתו, אין עומדת לשכנים זכות למנוע מבן החצר לבצע בביתו פעילות מרעישה כגון טחינה באמצעות ריחיים או ייצור מוצרים והכאה בפטיש וכדו'.
מתוך דברי המשנה עולה כי קיימת הבחנה מהותית בין הפרעות הנגרמות מתוך פעילות עסקית אשר הן אסורות, לבין הפרעות שמקורן בפעילות פרטית בתוך ביתו של השותף, אשר הן מותרות. הראשונים נחלקו בהבנת דברי המשנה ובביאור ההבחנה בין סוגי ההפרעות השונות.
היד רמ"ה מבאר כי ההבחנה בין סוגי ההפרעות המנויות במשנה, נובעת מההבדל במקור התרחשות ההפרעה, הפעלת בית עסק בביתו הפרטי של השותף בחצר, מחייבת שימוש בחצר באמצעות הכנסת קונים לחצר, במקרה זה השותף מבקש לעשות שימוש בזכותם הקניינית של השותפים האחרים באופן של מעין שינוי ייעוד, שהרי החצר אינה מיועדת לפעילות עסקית אלא לשימושי מגורים, לכן עומדת לשותפים זכות מניעה אשר מבוססת על הטענה כי הם אינם מעוניינים לאפשר שימוש בזכותם הקניינית בחצר בשעה שהשימוש גורם להם הפרעה ונזק, אבל ביחס לפעילות אשר מתבצעת בביתו הפרטי של השותף, אין עומדת לשותפים האחרים זכות מניעה, משום שביצוע הטחינה בריחים או הכאת הפטיש נעשית בביתו הפרטי של שותפם לחצר ואין הוא נוטל משכניו דבר.
הרמב"ם (הלכות שכנים פרק ו הלכה יב) מבאר כי עקרונית אין בעל דירה אחד רשאי לבצע פעילות אשר מסיבה נזק והפרעה לבעל דירה אחר, ולכן מצד הדין אין בעל הדירה יכול להפעיל ריחיים בביתו או לייצר מוצרים באמצעות הכאת פטיש וכדו', אלא שע"פ הבנת הרמב"ם המשנה עוסקת בסיטואציה בה דיירי החצר נתנו לשכנם רשות והסכמה לקיים פעילות רועשת וממילא השכן קנה זכות וחזקה לקיים את פעילותו המפריעה (ועיין במגיד משנה המבאר כי הרמב"ם דייק זאת את מדברי המשנה העוסקת בחנות שכבר קיימת בחצר ולא באפשרות עתידית של פתיחת חנות).
למרות שעל פי הבנת הרמב"ם המשנה עוסקת במקרה בו בעלי החצר נתנו את הסכמתם מראש, אך בכל זאת קיימת הבחנה בין סוגי ההפרעות ומקורן. הפרעה הנוצרת בביתו הפרטי של השכן, היא אומנם אסורה, אך לאחר קבלת הסכמת השכנים, בעל הדירה המפריע קונה זכות להמשיך בפעילותו, לעומת זאת בהפרעה שמתבצעת בחצר עצמה, אין מקבל הרשות קונה זכות קבועה. ההבחנה בין ההפרעות נובעת מהשוני המהותי שלהן, ההפרעה הנגרמת מאותם הנכנסים והיוצאים לחנות היא איננה צפויה והיא איננה בעלת אופי אחיד, משום שפעמים ההפרעה גוברת ורעש הקונים מתחזק ועל כן היא מוגדרת כהפרעה שאין לה חזקה, לעומת זאת הכאת פטיש או טחינת ריחיים היא בדרך כלל הפרעה בעלת רמה אחידה(כגון רמת רעש אחידה), אשר בני החצר יכולים להתרגל אליה ולהסכים לרמת הפרעה מוכרת וצפויה.
לאור ביאור הרמב"ם עולה כי לדייר אין כל זכות להפריע לשכנו, אלא שהמבקש להפריע יכול לקנות באמצעות הסכמת שכניו זכות לסוגי הפרעות בעלות רמה קבועה וצפויה של רעש.
השולחן ערוך(חו"מ סי' קנו סעי' ב) פוסק להלכה כי אין לדייר בחצר משותפת זכות להרעיש ולהפריע לדיירי החצר (אלא אם כן הוא קנה זכות באמצעות הסכמת בעלי החצר) וממילא לכל דייר קיימת זכות לדרוש את הפסקת הפעילות המפריעה בכל עת. הרמ"א חולק וסובר כי בעל דירה זכאי לבצע בתחומי דירתו הפרטית כל פעילות וזאת למרות שהיא מייצרת הפרעה לדיירים אחרים ואין לדיירי החצר כל זכות למחות או לבקש את הפסקת הפעילות. את דבריו מסייג הרמ"א בתנאי שהשכנים הינם אנשים בריאים, אך חולה אשר הרעש מפריע לו ומטריד אותו, זכאי לדרוש את הפסקת הפעילות המרעישה. ביחס לזכות החולה למנוע פעילות מרעישה בחצר יש לציין כי על החולה להציג הוכחה שהרעש מטריד או מחליש אותו (באר הגולה חו"מ סי' קנה אות נ וכן משמע מביאור הגר"א חו"מ קנה סע"ק קיט).
השו"ע (חו"מ סי' קנה סעי' מא) פוסק כי למרות שדייר קנה חזקה לקיים פעילות מזיקה בחצר, אם ידוע שאחד מבני החצר אינו יכול לסבול את ההפרעה, הרי שביחס לאותו אדם אין למפריע כל זכות להזיק וזאת למרות ששאר בני האדם אינם מופרעים או מוטרדים מסוג הפעילות שהמחזיק מקיים בחצר. בביאור הגר"א (סע"ק קיט) מבאר כי מקור דינו של השולחן ערוך הוא מדברי הגמרא (בבא בתרא כג ע"א) המספרת כי רב יוסף שהיה מוכר כאיסטניס – אנין דעת (עי' תוד"ה לדידי ), ביקש להרחיק מחצרו רופאים שעסקו בהקזת דם וגרמו לעורבים להתקבץ בחצר מתוך טענה שהוא אנין דעת ונגרמת לו הפרעה קשה מהעורבים. זכותו של רב יוסף גברה על זכותם וחזקתם של הרופאים להשתמש בחצר, משום שלדברי הגמרא בנזקים שאין אדם יכול לסובלם לא ניתן לקנות חזקת השתמשות ולעולם ביד הניזק קיימת זכות למנוע את ביצוע הפעילות המטרידה. ביחס לזכותו השכן לטעון כי ההשתמשות בחצר מטרידה אותו במיוחד מבאר השטמ"ק כי אין כל אדם נאמן לומר שנזק מסוים מפריע לו במיוחד ובעקבות כך למנוע משכנו את ביצוע הפעילות, אלא זכות המניעה מוקנית רק במקרים בהם ידועה רגישותו/חוליו של השכן או שניתנה הוכחה לכך (באר הגולה ) כמו כן אדם גדול שלעולם אינו משנה בדיבורו וידוע שדבריו הינם אמת, נאמן לומר כי השימוש בחצר מטריד אותו באופן מיוחד אשר מקנה לו זכות למנוע את השימוש המטריד.
לאור האמור עולה כי שאלת זכות ההפרעה לשכנים נתונה במחלקות השו"ע והרמ"א, לדעת השו"ע אין לשכן כל זכות לייצר הפרעה ומטרד לזולת, ולדעת הרמ"א כל עוד ההפרעה נגרמת מפעילות המתבצעת ברשותו הפרטית של השכן אזי קיימת לשכן זכות שימוש ברכושו הפרטי, גם לשיטת הרמ"א זכות השימוש מוגבלת ואיננה אפשרית כאשר אחד השכנים חולה או רגיש במיוחד להפרעה.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה. בכל שאלה מעשית יש להציג בפני חכם את מכלול הנסיבות ופרטי השאלה.
לתגובות stern1416@gmail.com