לאחר פטירת זקני מרן הגרש"ז אוירבעך זיע"א, הגיעו לנחם את המשפחה אישי ציבור רבים שומרי תורה ומצוות וגם כאלו שאינם, ואף רחוקים מהדת מאוד. בין הבאים הגיעו פוליטיקאים מאחת מהמפלגות הגדולות שכיהנו אז בממשלה, אחד השרים הביע את תמיהתו על כך שלא זכה לפגוש את הרב בחייו, והוא ביקש לראות את לשכת הרב ואת צוות עוזריו.... כאשר הוא נכנס לחדרו הצנוע והקטן והדל אך גדוש הספרים הוא כבר התבלבל לגמרי.
סיפור שכזה מסופר גם על בן גוריון בעת ביקורו אצל מרנא החזון איש זיע"א.
בימים אלו בהם עם ישראל אבל על גדול הדור מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל צץ במוחי הסיפור הנ"ל, ביתו הדל של מרן זצ"ל נטול כל גינוני כבוד והדר, מעורר תמיה ושאלה האיך אפשר להגיע לדרגה שכזו, ידועים לנו הסיפורים על החפץ חיים ועוד על הדלות והפשטות, אך בדורנו לחיות אם אפשרויות כה רבות ולהישאר בפשטות זה כבר נראה בלתי נתפס.
ומה נענה לעצמנו ולנערנו האיך מגיעים לדרגה שכזו האם היא אפשרית בכלל?
כל מחנך חייב לקחת בחשבון שמעבר לתוכן החינוכי שהוא מעביר לצאן מרעיתו הוא מעביר מסרים חינוכיים בהתנהגותו ואלו מחלחלים עמוק עוד יותר מדיבורים, כל נער רואה במורו דמות ומודל לחיקוי, לעיתים מדובר על תקופה קצרה, ולעיתים זוהי דמות הנחקקת במעמקי המוח והלב ובמשך שנים קיימת התניה פנימית בהתחקות אחר רבותיו, גם בעת שהוא עצמו יהפך לדמות מחנכת בעצמה, ע"כ מחויבויות המחנך אינם לשיעורים טובים ומרתקים, אלא להנהגה נכונה וראויה שייתכן והיא זו שתדריך את הנער עוד שנים רבות וייתכן אף דורות אחריו בעקבות המחנך.
אז אולי לא ראוי לעסוק בחינוך אם האחריות היא כה כבדה??
הרש"ר הירש בפרשתנו מניח יסוד עצום בתוך דבריו שנותן מענה לשאלות אלו, משה רבינו המנהיג הראשון של עם ישראל, נחשף אלינו במעשהו הציבורי הראשון במעשה אצילי ומורכב , אך מעשה הטומן בתוכו סיכון רב שמשה עצמו חושש ממנו, ובדיעבד כשמתברר לו שנודע על מעשהו וזה לא היה בחיסיון כפי ששאף, הוא ממהר לעזוב את מצרים מתוך שמירה על עצמו, לכאורה אם משה היה פוליטקאי משופשף שמבין שהוא עתיד להיבחר למנהיגות העם היה עליו להימנע מלהכניס עצמו למעשה זה שכרוך בסיכון, אך הדברים אינם כך:
הרש"ר הירש בספר שמות פרק ב פסוק יב עהפ"ס: ויפן כה וכה - תחילה הביט לכל צד להיווכח, הלבדו הוא, היעז לבצע את זממו, ופסוק י"ד יעיד כי לא היה מעז, לו מצא עדים במקום: "אכן נודע הדבר". חשיבות מכרעת לצד זה באופיו של משה. אמנם עמוקה בו הרגשת החובה לחוש לעזרת המעונה ללא עוול בכפו. בזאת יצדיק את השם, שניתן לו מאת אמו - אומנתו. אבל זרה לו אותה חמימות - מוח נמהרת, משליכת הנפש מנגד; רחוק ממנו אותו אומץ - רוח משלהב, הפועם במי שמתייצב בראש רבבות, ומדרבנם, במבצע נועז, לשבור כבלים ולכבוש בחרב שלופה את דרכם לחירות מעולו של עריץ, האיש שתחילה יפן כה וכה לראות אם אין איש, לא עלה על לבו, ולו גם בחלום, להיות מציל ומנהיג עמו. נימה זו של תשוקה ליהפך "גיבור" ההיסטוריה, נעדרה בו לחלוטין.
הבעיה מתחילה כאשר האדם רואה את עצמו כמנהיג וכנבחר ציבור והיות שכך עליו להתנהג בגינונים המתאימים למעמדו, אך לא כך משה רבינו שאינו מעלה על דמיונו שעתיד הוא להיות מנהיג האומה, הוא פועל מתוך שיקול הדעת המנתב בין תוקפנות ניצרכת לרוך הלב, וזהו המוטיב היחיד שלו, אין הוא רואה את עצמו למנהיג עתידי או ראוי להנהגה בכלל, הוא רואה את עצמו כמשה הדואג לאחיו שבצרה ללא חשבונות ותרגילים כאלו ואחרים, אין הוא לובש לבוש המסגיר את עתידו כמנהיג קהילה, הוא גם אינו מקיף את עצמו בעוזרים וביועצים, הוא נזהר מחמימות מוח נמהרת שמשליכה את הנפש אך לובש את בגדי החובה לחוש לעזרת המעונה ללא עוול בכפו.
על המחנך להיות אמיתי בהנהגתו כלפי עצמו מתון ודואג לאחרים שבצרה, להיות רך לבב, ובעל מידות טובות, אך בעת הצורך הנדרש לעבור לפעולת חינוך המלווה בשרביט הדין ייעשה זה לאחר מבט מעמיק ומעיין בכל הצדדים לראות כה וכה כי אין איש ולעשות את המעשה הנדרש, כל זה מתוך האמת האמתית לגופם של דברים ללא גינוני כבוד ומחשבות פיגול כגון כבוד לשכה ופוליטיקה.
גדולי ישראל זצ"ל שחיו איתנו בדורות שלנו וזכינו להתחמם לאורם, זכו להגיע לאן שהגיעו בזכות החשיבה האמתית שלהם כלפי עצמם בלי מחשבות על היותם מנהיגים, נהפוך הוא הם סלדו מגינוני כבוד והערצה, ולכן הם זכו לדברי המשנה כל הבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו.
אנשי ממשל ורודפי כבוד לא יכילו ולא יבינו דברים שכאלו ובדור כשלנו שכל כולו יחצנות ורדיפה אחר התענוגות והחיצוניות, אך אנו שזכינו להיחשף אל אותם גדולים שמחד מתונים ורכים ומאידך יודעים להיות תקיפים בעת הצורך מתוך אמת של סלידה ממידות רעות גאווה וכעס, חובתנו ללכת בדרכם ולהנחיל לדורות הבאים את השילוב המיוחד והאציל שיוביל אותנו להתחנך ולחנך את הדור הבא.
הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי- חיספין