שלושה ארועים חזקים ומשמעותיים עברתי היום.
נתחיל בהסתלקותו של הרב אי"ל שטיינמן זצ"ל, שלא הרבה יודעים שזכיתי להבחן אצלו בבית ברחוב חזון איש 5 לפני כ-28 שנה כדי להגשים חלום וללמוד אצלו בישיבת פוניבז' לצעירים, ואכן לאחר 40 דקות של בחינה מול מלאך בשר ודם, שעל מה קרה שם אספר לכם בהזדמנות אחרת, חייך אלי המלאך ונפרד ממני בלחיצת יד וחיוך. חיוך שלא אשכח אותו כל החיים, חיוך של מלאך, מלאך שכולו מלא טוב, רק טוב.
וכך מצאתי את עצמי במשך שנה שלמה לומד בישיב"ק פוניבז', זכיתי לראותו כל יום, זכיתי לשבת לידו בשיעור השבועי של ימי ראשון, ממש לידו, צמוד.
וגם על מה שקרה בשיעורים אלו אספר לכם בהזדמנות אחרת.
שנים אני אומר לעצמי ולחברי הקרובים, כמה הייתי נותן כדי לחזור לימי התום של ישיב"ק שיעור ג', כמה הייתי משלם כדי לחזור לשבת לידו ואולי להשכיל להבין שימים אלו מיוחדים ונדירים הם ועלי ללקטם כיהלומים.
נמשיך באמי מורתי חוה בת יוסף ז"ל, שנפטרה לפני 16 שנה באמצע החג הכי שמח שיש, חג החנוכה, והיום נפגשנו בבית העלמין סגולה כדי להתייחד איתה (כיוון שלא נוהגים לעלות באמצע חנוכה, נוהגים אנחנו לעלות בערב חנוכה).
נסיים בחג החנוכה, שהוא האירוע הכי חזק ומשמעותי שיש, חג שמסמל יותר מכל את העובדה שאנחנו פה חזקים ונצחיים מתמיד, בארץ ישראל הקדושה.
כל שנה כשאני יושב על הפסנתר ושר עם המשפוחה את "מעוז צור" אני מרגיש שהשמחה מהולה אצלי בעצב, עצב שהשנה מלאו לו 16 שנה, אך השנה הזאת, לשמחת החנוכה התווסף תמהיל של חסרון חזק של אבא מיוחד שנעלם לנו, אבא שידענו ששומר עלינו, לא רק על מי שסביבו, אלא על כולם, על כל עם ישראל .
וכך מצאתי את עצמי יושב על הפסנתר ומנגן לי את "מעוז צור"ובלי לשים לב עובר ל"מכניסי רחמים" המיתולוגי.
והפעם עם קצת יותר עצב מתמיד.
מעוז צור ישועתי, ר׳ אהרון לייב זצ"ל, אמי היקרה חוה בת יוסף ז"ל, תתפללו ותשמרו על כל עם ישראל מלמעלה.
"השתדלו והרבו תחינה ובקשה לפני מלך רם ונישא".