בימים אלו, בהם נושא עם ישראל את עיניו לשמים, ומתפלל להחלמתו של מרן ראש הישיבה הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן, מתפרסם היום (חמישי) סיפור, אחד מני רבים, על פקחותו וצדקותו.
"רבים שואלים אותי, מה הסיפור שלי עם הרב שטיינמן ולמה אני מחכה ל'מאה ועשרים' שלו (חלילה) בשביל לספר את זה", כך פותח מוישי מנס, צעיר חרדי, את הפוסט המרגש אותו העלה בפייסבוק.
מנס שואל, ומיד עונה: "צודקים, צודקים. לא צריך לחכות לפריחת החבצלת בשביל לספר סיפור על האיש שלא נתפס איך דמותו הצנומה נושאת בתוכה אישיות ענק וכיצד על כתפיו הגרומות הוא סוחב את הדור שלנו. במלא המשמעות".
והנה הסיפור, הכתוב באותנטיות מרגשת. לא נגענו (כמעט...): "הייתי בערך בן 19 בישיבה גדולה חשובה בירושלים, עברתי מה שאנחנו אוהבים לכנות אצלינו 'משבר'. נמאס לי מהישיבה, נמאס לי מהצוות, נמאס לי ללמוד כל היום, נמאס לי. אז הלכתי למשגיח וקיבלתי ממנו את הקלישאות המוכרות של: 'תתגבר, תתגבר. אם קשה סימן שאתה בעליה והיצר הרע מנסה רק את הטובים ביותר'... אכן, קלישאות - לרגע לא אמרתי שהם לא נכונות".
"רק שמעתי מאלה די והותר. ההחלטה גמלה בליבי. גמלה גמלה, אך אמרתי לעצמי, שרגע לפני שאני יוצא, אלך לסמכות הגבוהה ביותר ואתייעץ אתה. היה ברור לי שאקבל ממנו את התשובה 'תתגבר תתגבר, תתאמץ תתאמץ' - ואם זו תהיה התשובה, אני עם זה סיימתי, ביי ביי. הם לא מבינים אותי, אני לא מבין אותם, נמשיך לכבד אחד את השני וניפגש בשמחות".
"עליתי על אוטובוס, נסעתי לבני ברק. אל ביתו של גדול הדור הרב אהרן לייב שטיינמן שליט"א. הגעתי לבניין הקט ברחוב חזון איש 5 לקראת ערב. ניגשתי לדלת ודפקתי בחשש. פתח לי גבאי נחמד שאמר 'הו, הגעת בדיוק לתפילת מנחה, בוא כנס'".
"מי שלא היה בבית הזה, לא ידע על מה אני מדבר, אין יותר פשוט וצנוע מזה. מיד אחרי מנחה ניגשתי אל הרב שהיה ישוב על המיטה ואמרתי לו: 'כבוד הרב, נמאס לי ללמוד'. הוא הביט בי דקה ארוכה ואמר: 'אז מה אתה רוצה לעשות?'. הופתעתי".
"מה אני רוצה לעשות?! גדול הדור שואל אותי 'מה אני רוצה לעשות?!'. לא ידעתי מה לענות ובפליאה עניתי לו 'אני לא יודע'. הוא חיכה בסבלנות ואז אמר לי 'לך עכשיו. תחשוב מה אתה רוצה לעשות וכשתהיה לך תשובה תחזור להגיד לי'".
"יצאתי מהבית מבולבל ומתוסכל כולי. הרב שטינמן הרס לי את כל התוכניות! הוא היה אמור להגיד לי שאני צריך להתאמץ להתגבר. אני מצידי, הייתי רואה שהוא כמו כולם לא מבין ענין ויאללה ביי".
"אבל אם הוא שואל אותי מה אני רוצה לעשות, אז מה באמת אני רוצה לעשות?! אז הסתובבתי לי בבני ברק, חושב ומהורהר - כשעלתה לי בראש התשובה. אני ילך לעשות חסד! יש לי חבר בארגון שעוזרים לילדים חולי סרטן ומשפחותיהם, זה מה שאעשה".
"חזרתי לבית הרב. שוב דפקתי על הדלת בחשש, ושוב פתח לי את הדלת גבאי נחמד: 'הו, טוב שבאת, בדיוק אנחנו מתפללים ערבית'. התפללתי ערבית ומיד אחרי התפילה חזרתי לרב. משום מה היו מלא אנשים שבאו להתפלל אתו ערבית, כשכולם עומדים בתור לקבל את עצתו וברכתו".
"בגלל שמיעתו החלשה של הרב, האנשים שאלו את השאלות בקול. מה שנתן לי את ההזדמנות לראות מקרוב את תפיסת המציאות והפיכחות מדהימה שלו. ניגשתי אליו והופתעתי כשהוא פנה אלי ואמר לי 'חשבת, מה אתה רוצה?'. 'כן כן', עניתי, 'אני רוצה לעשות חסד'!. 'איזה חסד?', הוא שאל. 'אני רוצה להתנדב בארגון שעוזרים לילדים חולי סרטן', עניתי".
"הוא חשב רגע ואז אמר: 'זה רעיון טוב. אתה גם תעשה חסד וגם תמשיך ללמוד, זה לא סתירה. תעשה את שתיהם'. 'אבל מה אני יגיד לראש ישיבה שלי? אני לא יכול ככה לצאת מהישיבה', שאלתי. אך הוא אמר 'אל תדאג, תגיד לו שככה אני אמרתי. תקבע לך זמני לימוד בישיבה וזמנים לעזרה לזולת, ואם כשאתה הולך לעשות חסד אתה תלך רק בשביל לעזור, אני מברך אותך שתצליח מאוד!'".
"יצאתי נרגש כולי. ככה גדול הדור הרב שטיינמן, אמר לי! חזרתי מאושר לישיבה וכבר למחרת היום השתלבתי בפעילות של ארגון Chaiyanu Israel - ארגון חיינו. נהייתי כאח גדול לכמה ילדים חולי סרטן, הייתי משחק איתם, לומד ומשלים איתם חומר לימודי וישן אתם בלילות. הכרתי ישר והפוך את הרופאים, האחים והאחיות בקומה 5 של בתי החולים 'הדסה' עין כרם, וידעתי מה מי ואך ניתן להשיג כל דבר שהילדים ירצו במחלקה - כשכל הזמן הזה, אני עדיין בישיבה מקפיד על שעות הלימוד שקבעתי, בהם למדתי כפי שלא למדתי מעולם".
"היה עצוב, היה שמח ובעיקר היה מספק. הכרתי נערה אחת נפלאה שנפטרה מהמחלה. אך גם רבים כמו רוב הילדים שמבריאים וממשיכים הלאה. עם חלקם יש לי קשר עד היום. זה הרב שטיינמן בשבילי".
"להגיד 'הוא הציל אותי' זה אולי קלישאתי, אך במקרה שלי כנראה שזה גם נכון. וכבר אמר אלכסנדר הגדול: "מנהיג אמיתי לא מחפש הסכמה כללית, הוא מעצב אותה בעצמו!'".