"לקיים מה שכתב הצדיק רבי משה לייב מסאסוב, הנני פותח את החלון בשעת תפילתי, אף על פי שאילנות שכנגדו אינם מניחים לי לקיים 'כי אראה שמיך' כראוי. הנני מתפלל – והאילנות מתפללים עימי; הנני כורע – והם כורעים עמי; הנני משתחווה – והם משתחווים עמי. אילן אחד, רם ונישא, עומד כנגדי ומרכין ראשו, כופף קומתו, כורע וזוקף. הוא כורע – ושאר האילנות כורעים אחריו; הוא משתחווה – ושאר האילנות משתחווים אחריו. שליח ציבור הוא.
"הקהל והחזן עטופים בטליתות שכולן תכלת וציציותיהן נגררות על הארץ. האילנות כורעים ומשתחווים, ועימהם גם הדשאים. הציבור מתפלל, ותינוקות של בית רבן עימו. כשהחזן מברך – הקהל והתינוקות עונים בכל כוחם: 'אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא'. מתפללים אנו יחדיו בדחילו וברחימו, בכוונה גדולה, בדבקות מיוחדת ונפלאה. וב'אחד' אנו מכוונים אותה הכוונה הפשוטה – שהקדוש ברוך הוא אחד ושמו אחד; שהכל אחד, שכל השינויים וההבדלים, הפירודים והניגודים, ההפכים והסתירות, החליפות והתמורות – אינם אלא מדומים".
ערב ראש השנה תרס"ג. הסופר הקדוש ר' הלל צייטלין, גדול בעלי התשובה בקהילת הסופרים והפובליצסטים היידישאים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, חוזר לאמונת אבותיו. הוא מפרסם מאמר מטלטל לקראת יום הדין, שבו הוא קורא לחבריו לפתוח את חלון חייהם ולחפש את הקדוש ברוך הוא בעולמם. לעולם לא נדע מה הביא את אחת הדמויות הבכירות בצמרת אנשי הרוח הציוניים במזרח אירופה לעשות את כל הדרך מעולם התרבות המשכילי בחזרה אל חיק היהודים השומרים על דתם באדיקות נושנה; איך דווקא על סף שנות החמישים לחייו מגלה את בוראו מחדש, נדלק בו אור התשובה, והוא יוצא למסע שמסתיים שלושים שנה לאחר מכן, בערב ראש השנה תש"ג, כשהוא מבל לגיא ההריגה ועולה על המוקד כשהוא עטור בתפילין וספר הזוהר בידו.
אמרו שפוגרום קישינב ותכנית אוגנדה שכשלה הובילו אותו להתפכחות הדרמטית ולמסע הרוחני שאליו יצא. ואז פקח עיניים אל הנעשה סביבו. הוא החל להסתובב בין קהילות יהודיות באירופה, ולהתריע מפני חורבנה הקרב. צייטלין רצה מאוד לעלות לארץ ולחון אץ עפרה, אך לא הצליח. שלושים שנות תשובה של איש אמונה בודד שהכה בלבבות של מיליוני יהודים. ועד שמצא את מנוחתו בגיא ההריגה, הוא לא הניח לתלמידיו הציוניים ולחבריו הסופרים. במאמרים שפרסם בעיתונות היידישאית לאחר ששב אל צור מחצבתו בתשובה תמה – טלטולי נפשו הרעידו את הנימים של כל מי שנחשף אליהם. עד היום הם מרעידים.
משפחתו של ר' הלל התייחסה לאילן חסידי רב פארות: הוא נמנה על צאצאיו של ר' יוסף, 'דער אלטער חזן' (החזן הזקן) מקורמא, שהיה מחסידיו של הרה"ק בעל התניא זי"ע. כבר בצעירותו נודע כעילוי. הוא התגדל על ברכיהם של חסידים והושפע מתורתם. בשנים אלו ליהטה בקרבו אש יוקדת של עבודת השם. אולם ימי חסד אלו נגדעו באיבם: בהיותו כבן שש עשרה התמוטט עליו עולמו. אביו נפטר ומשפחתו ירדה מנכסיה. הלל הצעיר נאלץ לנטוש את ביתו ואת פרנסתו בחיפושיו אחר פרנסה. כאן החלה מסכת הגלות שלו.
יהדות מזרח אירופה נאכלת במלתעותיה של ההשכלה הארורה. מחוזות שלמים נתונים לשליטתה של רפובליקת ספרות משכילית עליה נמנים סופרים, משוררים ופזמונאים. כולם מולעטים דעות נכריות ורוויים ארס אפיקורסי. איזה טרף אהוב על עולם זה יותר מעילוי יתום, עני ומטולטל? העילוי הצעיר וצמא הדעת, צלל עד מהרה אל התהום.
ואז, יום הדין הלך והתקרב, ובמסתרים כבר החלה נפשו השוקקת של הלל לעשות את דרכה בחזרה אל צור מחצבתה. דרך זו התמשכה ללא הרף, בעקביות וברדיפת אמת של 'מבקש' בעל השגות נשגבות, עד לחתימתו של תהליך תשובה מפעים שהסתיים על מזבח העקידה כקדוש בין קדושים. על תהליך התשובה שלו עתיד ר' הלל להעיד שהייתה כתשובה אנשי נינוה: חודרת עד תהומות נפש.
• • •
את הדרך הביתה, ר' הלל צייטלין לא עשה לבד. הוא דבק בגדולי ישראל – הרבי מפיאסצנה זי"ע שהעניק לו עומקים בהתבוננות בהשגחת הבורא, האדמו"ר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש זי"ע שרתם אותו להפצת תורת האמונה הרחבה של הבעל שם טוב בבימות שעליהם היה מופקד, ומשפיע חסידי ברסלב בפולין, איש הפלא רבי יצחק ברייטר הי"ד, שהיה לרבו ומורה דרכו.
באיגרת ששלח לתלמידו יצחק שדה, מנהיג תנועת הפלמ"ח, בערב פסח תרפ"ד, הוא מייסר אותו בתוכחת מוסר גלויה על ריחוקו ממסורת ישראל, וכותב לו את המשפט הבא:
"חציבת אבנים ובניין בתים בארץ ישראל, דבר נורא ונפלא הוא; אבל צריך להסיע אבנים גם לבניין אחר לגמרי – לבניין מקדש של מעלה השוכן בתוך הנשמות, שצריך לעדן אותו ולטפחו. צריך לבנות את בניין היהדות ההרוס עתה, על ידי התאחדות של חברים המבינים את כל גודלה של הסכנה הרוחנית הצפויה לנו עתה. מי יתנני יושב עתה בוורשה ולומד איתך מזמן לזמן את הכוזרי, את התניא, או פשוט את ספר ישעיה, ולא כמו שלומדים עתה ספר זה בארץ ישראל, על דרך בקרת המקרא, דרך שווא ושקר, כי אם בדרך שלמדו אבותינו ואבות אבותינו".
בתרפ"ה מגיע צייטלין לביקור בישראל וזוכה להגשים חלום של כל עיתונאי בן דורו – להתקבל לראיון בבתיהם של שני עמודי התווך של היהדות הארצישראלית: הגאונים הגדולים רבי יוסף חיים זוננפלד ורבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. מנהיגה של היהדות החרדית, הגרי"ח זוננפלד, בוחר להעביר דרכו מסרים קשים מאוד נגד החלוצים הציוניים:
"מלחמה גדולה לנו עימהם, אמר לי, לא נוכל להתפשר עימם כלל, לא אוכל דברם לשלום, לאויבים היו לי. חשודים הם אצלי על כל דבר אסור, אפילו על רציחה".
"על רציחה? שואל ר' הלל בקול רם, "כן כן, ירא אנוכי פן יהרגוני", עונה לו רבי יוסף חיים ביידיש. "ובכל זאת לא אֵחַת מפניהם. אמרתי להם: אם תדברו עימי כבני אדם, בכבוד ובנימוס, אשיב לכם תשובה. ואם באלימות ובתקיפות אתם באים אליי – לכו לכם באשר תלכו; תנופת ידכם לא תְּבַעַתֵּני.
• • •
ערב ראש השנה ת"ש. הפגזים נופלים בוורשה, והסופר ר' הלל צייטלין נכנס אל קיתונו של הרבי הריי"צ מליובאוויטש זי"ע ומבקש את ברכתו שיזכה לצאת מוורשה המופגזת. לאחר חודש תשרי כשאדמו"ר הריי"צ יצא מפולין ללטביה, התיישב לכתוב איגרת נרגשת מעומק ליבו הטהור לרבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי לארץ ישראל, שבה כתב כך:
"טרם עוזבי את ורשה ביקרני ידידי הסופר המפורסם הישיש ר' הלל שיחי' צייטלין, ויבקשני בדמעות על עיניו לבקש את כת"ר בשמו להשתדל אצל הסוכנות לשלוח סרטיפיקט, כי מצבו בגשם וברוח מסוכן הוא".
ר' הלל ידע היטב את שעומד להתרגש על ראשם של יהודי אירופה וכמו חוש נבואי נזרק בו. היה זה חודשיים לפני פרוץ המלחמה. אל מעונו של ר' הלל הוזמנו חברים ו'מבקשים' לאסיפה מיוחדת בעניין "הנוגע לכל קיומו של עם ישראל", כהגדרתו.
"ידידיי, הנני רואה לפניי קטסטרופה גדולה המתקרבת ובאה אל שערי פולין", אמר ר' הלל לנאספים. "האויב הנאצי יכלה את כולנו ולא ישאיר שריד ופליט". חבריו ותלמידיו נבעתו: "מה עלינו לעשות?", שאלו. "אינני רואה דרך אחרת", ענה צייטלין, "כי אם להתפלל ולחזור ולהתפלל".
ואז קם צייטלין והתחיל לקרוא פרק תהילים בהתרגשות ובחרדה, ועיניו ירדו פלגי דמעות:
'תְּפִלָה לְעָנִי כִּי יַעַטוֹף'...
קֵ-לִי קֵ-לִי לָמָה עַזַבְתָּנִי?!'...
• • •
ערב ראש השנה תש"ג, בעיצומה של האקציה הגדולה, נלכד ר' הלל כשתפילין בראשו וספר הזוהר בידו. "חמש דקות נתנו לו, לחותני", העידה לימים כלתו, "כדי שיארוז את חפציו. הוא התעטף בטלית, התעטר בתפילין לקח את ה'זוהר' בידו והלך.
"הליכה מופלאה הייתה זאת", העיד עד ראייה, "בצעדי און בוטחים צעד בתוך המחנה. קומתו הגבוהה, דמותו הנאצלה, עיניו המבריקות וצעדיו האיתנים – הטילו אימה. אפילו המיליציונרים האוקראינים הרצחנים נתרשמו, לא האיצו בו בגסות אלא עזבוהו לנפשו. והוא פסע ופסע, ושפתיו לא חדלו מלרחוש, ועיניו הביטו הרחק-הרחק..."
ביום הכיפורים של שנת תש"ג כבר התייחד ר' הלל עם כל הקדושים והטהורים בהיכלות העליונים. הסופר עז המבע שחייו היטלטלו בין עולמות – סיים בגבורה שלושים שנות תשובה כשעלה על המוקד, במעלות קדושים וטהורים. אך הרבה אחרי לכתו – המילים שכתב חיות ומהדהדות, נושאות מסר: לא להתפעל מהעולם, לחפש את הקדוש ברוך הוא לא רק בימים, אלא גם בלילות. שהרי "כל השינויים וההבדלים, הפרודים והניגודים, ההפכים והסתירות, החליפות והתמורות – אינם אלא מדומים", כלשונו.
רבי הלל לא התפעל לא מן המשכילים ולא מן החנפנים. הוא מצא את אלוקיו בכל המהמורות שעבר. היה עקשן, דבק ברבותיו ועשה את הבלתי ייאמן: טלטל את כל חוגי הספרות היידישאית, מוורשה ועד תל אביב. היה למוכיח בשער כשצלף עם האמת שלו ללא מורא, ללא משוא פנים וחנופה, וגרם להמונים לשוב בעקבותיו.
בקורות ימי היהודים של מאה השנים האחרונות, יש לו מקום של נחשון שידע להסתכל אל השקר בעיניים אמיצות ובמבט מלא בוז. לא החניף לאיש, לא התרפס בפני אף דמות ממלכתית, ומצא את בוראו והיה דבק בו בכל מהמורות החיים.
• • •
כל חייו היה רבי הלל בחיפוש רוחני מתמיד אחר 'קרבת אלקים', בו עבר גלגולים רבים. קיננו בו ספקות באמונה ואף עזב את הדת, אך ברבות השנים שב אל התורה ומצוותיה באמונה שלמה ונשאב לעולמה של חסידות. כאמור, בערב ראש השנה תש"ג נהרג על קידוש ה' בעודו מעוטר בטלית ותפילין וספר הזהר בידו.
הייתה בו נפש צמֵאה. מתגעגעת. ואת הצימאון והגעגוע הללו תיעל, בשנים האחרונות לחייו, לחקר החסידות השורשית, הדורשת קרבת אלוקים.
"יש והעולם מאוחד לגמרי עם בוראו. או-אז שמחה וששון יימצאו על פני כל העולמות העליונים. היופי האלוקי מאיר בצלילות, בבהירות לַכל ובַּכל. הזדככות והתרוממות אוחזים בכל. זוהי שעת "יחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה", חיבור הא-ל והעולם, הא-ל והאדם, השמים והארץ. אמנם, יש והעולם שרוי בעלטה, מרוחק מיוצרו, נעול בתוך עצמו, נבדל. זוהי שעת ה"פירוד". השכינה גולה ומורחקת מ"קודשא-בריך-הוא".
גדול הוא צער השכינה באותה שעה. היופי תר אחר שורשו האלוקי, חפץ להתרומם ולהשתחרר; אך הוא משוקע זה מכבר בתוך בעולם, האפלה וחושך העולם אופפים את כולו, ושרשראות העולם כובלות אותו. מעתה אסור הוא בשבי העולם, ואין בכוחו לחזור לעצמו, להתיר עצמו מצרתו.
ברם, כגודל הצער, כך עומק הגעגועים אל היופי האלוקי. הגעגועים הולכים ומתגברים, ולאט לאט מרפות השרשראות מאחיזתן ונושרות, ותחתיהם צומחות להן כנפיים.
צער הפירוד נמהל בגעגועים, והגעגועים מקבלים גוון של כמיהה וכיסופים לקרבת אלוקים. השכינה מתחילה להיגאל לאיטה, והאיחוד שוב נוצר מחדש: תחילה לרגעים ספורים, ובהמשך נעשה הוא שכיח יותר ויותר, ויום ההתאחדות השלמה הולך וקרב". (מתוך: מבוא לחסידות ולדרכה של חב"ד).
אחד המוקדים החשובים ביותר ביצירותיו הספרותיות - הוא לקט מאמריו על משנת החסידות ומושגיה, שנכתבו, כדרכו, בשפה עשירה ומעמיקה. דמותו של 'הרב' - רבי שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא זי"ע - 'מככבת' במאמרים הללו, שנכתבו במסגרת תיאור של שיחה משפחתית ממושכת. במאמרים הללו העניק צייטלין בחינה מעמיקה לזוויות חייו ופעלו של בעל התניא מזווית מחקרית ועיונית, ופרקי התבוננות ברעיונותיה והגותה של חסידות חב"ד.
לראשונה בהיסטוריה, מאמריו החסידיים של צייטלין תורגמו מיידיש לעברית, וכונסו לספר ייחודי: 'מבוא לחסידות ולדרכה של חב"ד'. הספר יוצא בימים אלו ממכבש הדפוס - ויימכר במחיר מסובסד במסגרת אירועי 'יריד החסידות' של 'תורת חב"ד לבני הישיבות', שייערך בשבוע הבא במרכז הקונגרסים, בנייני האומה.
שבוע החסידות בבנייני האומה כולל התוועדויות עם גדולי המשפיעים בחסידות חב"ד, בהם ה'חוזר' האגדי הגה"ח רבי יואל קאהן שמגיע במיוחד מניו יורק, וכן מופעים של נגינה חסידית ייחודית עם מיטב האמנים, בהם אברהם פריד, יונתן רזאל, ישי ריבו ואריאל זילבר. לצד זאת, יתקיים השנה כנס חסידות ענק במשך השבוע של י"ט כסלו בבנייני האומה ובו יתקיימו מושבים ופאנלים מושקעים בנושאים מגוונים.
היריד יפעל בימים ראשון עד חמישי - ט"ו עד י"ט בכסלו תשע"ח, ויימכרו בו למעלה מ-800 כותרים, במחירים מסובסדים שנתרמו על ידי נגידי-עם.
