האומנית החרדית בתערוכה צילומים עולמית

הכותבת: עו"ד עומר ינקלביץ, מנכ"לית ומייסדת של איגוד האומנים "אמנות ואמונה"- המרכז לאומניות ברוח יהודית. מבית עמותת "רק התחלנו".

"להיות צלם פירושו להיות לוחם"

גינגולד אלשיך פיתחה שיטה שנקראת אומנות החרדה: "רציתי להנחיל את הטרוף להמונים" משתפת, "לכל אדם יש הפרעות, ויש כאלו שאצלם זה בעצמה גדולה יותר". אני מביטה ביצירות וחשה כי כל מי שמתבונן בהן מגלה בצילומים סוג אחר של הפרעה.

אמן הוא אדם שרואה את העולם בצורה אחרת, הוא רואה את החיים ברבדים שונים, הוא לומד את העולם את האנושות את בני האדם הוא מכיר אנשים חדשים תופעות חדשות דרך האומנות, האמן צופה ורואה את היקום מפרספקטיבה יצירתית שונה.

"היהדות מדברת על בריאות" היא אומרת, "באדם חולה אתה מתחשב, מבין את מצוקתו, מבין את הגבלתו ולכן מסייע לו, חולה פסיכיאטרי. בהתחלה יש כלפיו רחמנות, אמפתיה ואחר כך כשאדם במצב של מצוקה כשהוא שורה בדיכאון וסובל ממאניה-דפרסיה הוא מתויג כמשוגע וכמופרע, קשה לחיות כך. והחברה מצפה ממנו שישרוד. מצופה כי החברה תבין שאדם בעל נכות נפשית, הוא אדם חולה ושעוברים עליו רגעים כואבים מנשוא, חובתה של החברה לסייע למי שחולה ולהעניק לו מעטפת בכדי שיצליח למצות את החיים ולא רק ישרוד אותם".

פיתחת את כל תורת אומנות החרדה, מדוע הלכת למקום הזה, מה הממשק האישי שלך לתורת אומנות החרדה?

"כילדה עברתי חרמות והשפלות, עברתי דברים כואבים" מספרת לי נילי בכנות שובת לב, "שנים שמרתי את הכל, שאף אחד לא ידע מזה, תמיד הרגשתי אחרת, שאני מחוץ לגדר, משהו מבפנים, מתוך הכאב הפנימי שלי לא אפשר לי להיחשף" היא שמרה הכל בסוד. ואז החלה לצייר לצלם ולבצע תערוכות.

"כל בן אדם רוצה שיושיטו לו יד ויתחשבו בו, במיוחד אדם במצוקה אבל לא רק,כל אדם, שיהיו איתו שיקשיבו לו, כי לכל אחד יש מה לתת ולהעניק".

איך נראית תמונה של מאניה-דפרסיה למשל?

"כשהייתי ביפן צילמתי אותה", היא צוללת לעולמה היצירתי ומתארת מצב בו שהתה ברחוב חשוך ולפתע הגיחו מעט אורות מהבהבים מתוך החושך האפל, שם היא חשה את הביטוי לעליות ומורדות אותם חווים החולים במחלה הזו, "על ידי ההתבוננות בתמונה, האדם מבין מול מה הוא הוא מתמודד ומתחבר לזה" היא מוסיפה "כך גם מגיעה החמלה וההתחשבות, כשמבינים כי ניתן להתחשב ולהושיט לו יד ולסייע".

השיחה עם נילי סוחפת. היא מרגשת ואנרגטית מלאת חן ועצמה, קופצת מנושא לנושא, היא עשירה בתוכן ומנסה לאפשר לי להיחשף לעוד ועוד תכנים מעולמה העשיר והשופע, היא משוררת וכותבת שירה איכותית ונוגעת, הוציאה לאור ספר שירה, מעבירה סדנאות בשם "אקספרסו תורה" שמתקיימות בבית קפה מקומי באזור מגוריה, ומלמדת.

אני מבקשת לשמוע עוד על קורותיה, וצוללת לסיפור חייה המרתק ולמסע אותו היא עברה עם בני משפחתה.

ספרי לי על חוויה מכוננת במהלך השליחות ממנה בחרת לצאת ליצירה ועשייה חברתית בעבור הקהילה.

היא מספרת על פסח בבסיס צבאי אמריקאי: "היינו צריכים להעניק בית חם לחיילים יהודים" ואני חשה במסירות בעוצמות של נתינה בלב גדול רגיש ומלא באהבה, היא מספרת על חג פסח בתחנת כיבוי אש אותו העבירו בקור מקפיא עצמות, אבל הלב יקד באור יקרות, לאט לאט אני מבינה איך צמחה לה יוצרת בעלת נופך פנימי עשיר ויופי חוויתי מעצים, בין השורות אני שומעת גם את הכאב, את תחושת הבדידות שפוצעת ואת הבחירה לדבוק בעשייה ובנתינה למען הזולת.

היא מוסיפה בכנותה המופלאה כי "להיות צלם פירושו להיות לוחם לראות את מה שאיש אינו רואה ומה שאיש אינו רוצה לראות, ולדעת לדייק את הרגע הנכון ללחוץ על הדק המצלמה ולהנציח את הרגע המחונן לעולם, צלם בעל חזון ידע גם מתי לכסות את העדשה בחן בחסד וביראה".

גינגולד אלשיך מציגה בגלריה בג'ורג'יה באוניברסיטת סקאד בגלריה מפורסמת ומובילה בעולם שמוצגות בה יצירות אומנות מכל קצוות תבל, ונחשבת לגלריה יוקרתית ביותר.

אני מרגישה את הרצון של נילי להשפיע ולהוביל שינוי חברתי ומתחברת באופן אישי לתשוקה שלה להוביל את החברה למקום טוב יותר בחוסנה הנפשי והקהילתי: "כאומנית יש לי השפעה, הנגישות לחברה דרך תערוכות הרבה יותר עוצמתית ומכה גלים".

אני מזמינה את נילי לבוא ולהציג את אומנות החרדה בגלריה של "אומנות ואמונה "ביפו, ולהפתעתי היא מחבקת את הרעיון וכבר שולפת יומן בכדי לתאם מועדים, נרגשת לקראת התערוכה ומזמינה את כל הקוראים להגיע ולחוות באופן ישיר את כוחה של "אומנות החרדה באומנות ואמונה".

הנשיא טרומן והעץ בגן יעקב

"בראש ובראשונה אני משוררת" מכריזה גינגולד אלשיך ומספרת בגאווה שגם אביה היה משורר וסבא-רבה הלא הוא רבי שלום שבזי המשורר המקובל.

בכובעה כמשוררת חרדית היא השתתפה בכנס השלום בנגסקי בו נכח ראש ממשלת יפן ונציגי דת מכל העולם, היא ייצגה את מדינת ישראל, משוררת חרדית לצד משוררים אוניברסליים שהגיעו מכל קצוות העולם, שם הקריאה שיר שכתבה בשם "העץ בגן יעקב" הכנס שודר ונצפה על ידי מאתים מיליון איש ברחבי העולם.

נכדו של נשיא ארה"ב לשעבר טרומן ורעייתו שנכחו בכנס, התרגשו ממילות השיר, וביקשו את כתב ידה המקורי באנגלית. כמובן שהיא העניקה להם את כתב ידה בהתרגשות רבה והקדישה בעבורם מילות ברכה.

מה עומד מאחורי השם "העץ בגן יעקב"?

"העץ בגן יעקב מסמל את הקשר ליעקב אבינו כמו שבגן יש הרבה עשבים פרחים ועצים, למרות השוני הם נמצאים בהרמוניה כך גם עם ישראל שיצאו מיעקב אבינו 12 השבטים מוכרחים לייצר חיבור והשלמה".

היא חולמת להוציא ספרי ילדים ולהמשיך ליצור ולכתוב.

"משורר הוא קודם כל אישיות, בן אדם עם יכולת להרגיש באופן שונה ואחר, יש לדבר יתרונות וחסרונות, לא כל מי שכותב שיר הופך למשורר". אני מגלה לה כי גונבה לאוזני שמועה שהמשורר הנודע נתן יהונתן שנתקל בשיר שלה אמר לה בדרכו המעניינת כי הוא מצווה עליה להמשיך ולכתוב, היא מחייכת ומסכימה שאת ציוויו היא אכן מתכוונת להמשיך וליישם באדיקות רבה.

היא כותבת מגיל 11 ואת ספר ביכוריה הוציאה כבר בגיל 22 ובו שירים אותם יצרה ואספה עוד מימי ילדותה, "דרך השירה והמילה הכתובה אני מדברת את הנפש, השירה מהווה עבור המשורר דרך התבוננות פנימית באמצעותה הוא צופה ומביט על העולם. הצלם בכוחו ליצור מהפכות דרך עין העדשה, בצילום יש עוצמות. זו בעצם תורת הצילום שבאה לידי ביטוי ב "אומנות החרדה" היא גורמת לאנשים להתבונן בצילום ועל ידי כך מאפשרת להם לשתף כאב ומצוקה"

אני שואלת בהיסוס אם היא לא חוששת לעבור את הגבול בעיסוקה הרגיש?

"אני לא פסיכיאטרית" היא מדגישה "אני אומנית ואני נאבקת למען אנשים שחווים קושי ומצוקה, כדי להעלות את המודעות לכך שהפרעות נפשיות קיימות ומי שסובל מהן זקוק לסביבה תומכת ומכילה".

כל הדרייב החברתי שלה מציף בי תקווה והעצמה, אני מרגישה אסירת תודה לבני אדם שמייצרים מהפכות ולא בוחלים בקושי ובדרך ארוכה: "אנחנו בחברה נושיט יד, אנחנו באים להאיר את החושך שהם שרויים בו ולהכניס את האור לתוכם, להדליק גם בהם את האור הפנימי, עם אמון ואמפתיה כי בסופו של דבר מדובר בנפשות פצועות שזקוקות להרבה אהבה. אני כאמנית יהודיה אורתודוקסית בוחרת להשתמש בכישרון שהקב"ה נתן לי ולהוציא מעצמי את הטוב ביותר".

היא רוצה להשפיע לסייע ולהוביל תהליך חברתי, לייצר בעבור אוכלוסיה חלשה חוסן ועצמה לחבר נפשות כבויות לחיות וצמיחה היא משתפת בגילוי אישי מרגש.

"כשהתגוררנו בקנזס הייתי במצב אישי מאוד עצוב ודווקא שם ציירתי את הציור עם הכי הרבה שמחה, היא מעבירה מסר נוקב ואישי דווקא מתוך מקום פנימי כאוב, היא שידרה מאבק על האור על שמחת החיים ועל אושר, דווקא מתוך המאבק על החיים מתוך המעמקים עולה השמחה. יצירתה המופלאה מדברת בעד עצמה ."כתבתי מתוך מקום של כאב והארה למען היצירה הטהורה" היא אומרת כי מתוך רגעים של ירידה ניתן לצמוח ולנסוק לגבהים, לפתע נילי פורצת בשירה מרגשת ונוגעת, "מפני מה ירדה נשמה מטה...." בקול ערב צלול ומרטיט, היא מקדישה לי את השיר ודמעה שלי זולגת...

נילי הקימה את ארגון בזכות נשים – שמטרתו מלחמה בסטיגמה , והשימוש באומנות במטרה לשקם, לעזור ולסייע לנשים ונערות שנפגעו בקרב הציבור החרדי.

על התערוכה:

תערוכת הצילומים עוסקת בהפרעות הנפש. היוצרת מציגה יצירות מפעימות בהן מוצגות המחלות באופן בו המתבונן יכול לחוש לשבריר של רגע מה מתחולל בנפשו של החולה. מטרת התערוכה למען המאבק בסטיגמה הקשה אותה נושאים בעלי הפרעות הנפש.

תמונות מתערוכת הצילומים באינדיאנה של נילי גינגולד-אלשיך:

שיתוף אישי:

יצירה/דמות משפיעה בחייך : "דוד המלך, הוא היה שונה לבד, אחר ולא וויתר הוא היה מחובר להקב"ה. הייחודיות שלו והאינדיבידואליות ניכרת לאורך כל הדרך, אני מזדהה עם הבדידות שמלווה כל אמן,"נכרי הייתי לבני עמי", וחנה סנש -אישה אמיצה.

אם היית צריכה לבחור מקום ליצור בו לבדך לאן היית הולכת: "היצירה נמצאת בתוכי. אני חווה את האומנות דרך המקום בו אני מונחת, אין לי צורך ללכת לשום מקום".

ומה היית לוקחת איתך: "את החיבור לבורא עולם האהבה להשם והתשוקה לבורא עולם".

אם לא היית אמנית, משוררת ציירת וצלמת, מה היית: "לא רואה משהו אחר".

החיבור של האומנות בהיסטוריה היהודית ובאמונה: "המחויבות שלי כאומנית כלפי הקב"ה להותיר חותם בעולם, לעזור ולסייע לזולת לגעת בלבם של אנשים".

טיפ למי שחולם לעסוק באומנות :"ליצור מהמקום הטהור של היצירה החיבור והזעקה לבורא עולם דרך המכחול, לא למען הכרה ופרסום".

אם גם אתם אומנים יוצרים ותרצו לשתף את הקוראים שלנו, אתם מוזמנים לפנות אלי ולשתף. מכירים אומנית/ אומן יוצרים מהתחומים השונים ונראה לכם שכדאי לשתף את הקוראים ביצירותיו, ספרו לי עליו, ולכל שאלה עצה ובקשה אשמח אם תפנו במייל: art.emuna.office@gmail.com

אתר אומנות ואמונה: www.artandemuna.org | או הכנסו לדף הפייסבוק