בהיותי ילדונת בית ספר שמנמנה וחרוצה, עניין של כ-15 שנה אחורה, עת חולקו לנו תעודות הערכה בסוף כל מחצית שנה בחיל ורעדה, חזיתי את הציונים שלי עוד לפני שהיו למול עיניי, שחור על גבי לבן, עם ריח נייר חדש וממכר.
אחד מהם זכור לי במיוחד: "ראויה לשבח" בסעיף "הכנת שיעורי בית". מדי שנה בשנה, ציון דרך, תרתי משמע.
לא רבים ידעו כמה השקעה הוצרכה מצידי כדי להגיע לציון הזה. כמה טלפונים לחברות אחה"צ, כמה אי נעימויות, כמה מבוכה. הכנת שיעורי בית היתה משימה כמעט בלתי אפשרית מצידי, כי כיצד אפשר לענות תשובות לשאלות על חומר שנלמד בזמן שלא נכחתי בשיעור?
ואל תטעו, באופן פיזי בהחלט נכחתי, לא יכולתם שלא לשים לב אלי, אך במוחי ובפי (שקיבל בונוס מכובד על שעות ברבור נוספות) נדדתי למחוזות רחוקים ביותר, למקומות שהקשר בינם לבין המציאות העכשווית קלוש ביותר ואף איננו. בקיצור, סבלתי ועודני סובלת, מהפרעת קשב חמורה ביותר.
לצערי, בשנים הללו, המודעות להפרעה לא הייתה קיימת, לפחות לא בבית ספרי, ואני העברתי את רוב שעות הלימודים בתסכולים אין ספור. תודה לקל, היום המצב שונה, אך ישנה תחושה שלמרות כניסתה לאופנה בשנים האחרונות והאבחון המהיר שלה אצל רבים מאיתנו, אין מודעות מספקת למאפייני ההפרעה.
הפרעת קשב בכללותה, בתוספת היפראקטיביות או כשק יחיד על הגב, היא בעצם הפרעה מולדת במערכת ההפעלה הרשתית, הגורמת לקשיים בהקשבה וריכוז, למידה וזיכרון, וביכולת עיבוד מידע וגירויים הבאים מן העולם הפנימי והחיצוני של האדם. היא אופי, אישיות, מכלול תכונות, ישות בפני עצמה. אחד מהמאפיינים המרכזיים שלה הינו, קושי בוויסות חושי ורגשי.
דמיינו לעצמכם סיטואציה: קיץ. חום יולי אוגוסט בחוץ. המזגן בעבודה החליט לשבוק חיים בטיימינג מושלם. עוברת לה דקה, ועוד דקה, ועוד אחת, והטרגדיה מתחילה לתת את אותותיה בחלל המשרד. מדי פעם מנגב פלוני אגלי זיעה ממצחו הבוהק ושב לפעולת סינון המיילים שהוא שקוע בה.
אלמוני מפטיר: "איזה חום" וממשיך בעבודתו במרץ ורק אני, לא יודעת את נפשי, סובלת, קצה בחיי. לא יכולה להתמודד עם הסיטואציה. במוחי עוברות אך ורק מחשבות הקשורות למזגן, מים, שלט של מזגן, קולה קר, אש, דאודורנט, כבשן וכדו'. הבנתם את הפואנטה... תפוקת עבודתי יורדת מ-80% (כי אף פעם אין מושלם אצלינו) למינוס 200%, במהירות שלא תבייש מכוניות מירוץ ב"פורמולה 1".
ולא, תאמינו לי שאני לא מפונקת, אולי קצת, טיפה, אבל בכל הקשור לעבודה אני תמיד משתדלת לתת את המקסימום שלי, אך ההפרעה גדולה ממני.
לעיתים, הפרעת קשב מלווה באימפולסיביות, דהיינו, סיננתם לעברי משפט מבדח, חברי, פירשתי אותו שלא כראוי, כ"עקיצה", לא התאפקתי, עניתי בעקיצה בחזרה. אתם המומים ממני. מתייגים אותי כבעייתית. סוף הסיפור. פעם הבאה שמישהו מאיתנו יראה את דמותו של האחר במרחק של כמה קילומטרים, הוא לא יהסס להאריך את דרכו ליעד בעשר דקות כדי שלא ניתקל האחד בשני. וחבל, כי אנחנו לא רעים, אנחנו פשוט אובר רגישים, מתקשים לפרש סיטואציות כראוי, חיים את החיים שכולכם חיים, רק הדרך שלנו רצופה יותר בקשיים ומהמורות.
לכן, בקשתי שלוחה אליכם, קוראים יקרים, מעל במה זו, תבינו אותנו ותהיו סלחניים. זה ישתלם לכם.
